בכל פעם

הוא לוקח את ידי ושם אותה במקום בו נמצא הלב שלו. "את מרגישה את זה?" הוא שואל בשקט, מצפה לתגובתי. אני מרגישה את פעימות ליבו, חלשות אך מהירות. "כן" אני עונה לו. "זה מה שקורה לי בכל פעם שאת בסביבה" הוא אומר, "בכל פעם שאת נושכת את השפה התחתונה כשאת חושבת, בכל פעם שאת מזיזה את השיער הגלי והמדהים הזה מהעיניים, זה שאני פשוט רוצה להעביר את ידי בו" תוך כדי דיבור הוא מעביר את ידו בשערי, גורם לי צמרמורת. "בכל פעם שאת מחייכת אליי את החיוך הזה, החיוך המתוק שגורם ללב שלי לרטוט" הוא מפסיק לרגע ורוכן לעברי. "זה קורה לי בכל פעם שאת מסתכלת לכיווני, בכל פעם שאני רק חושב עלייך…" הוא מתקרב עוד ועוד, עד שהוא במרחק נגיעה. מבטי בוחן את פניו, עובר על עיניו המעורפלות והמהפנטות, שנראות בצבע דבש באור היום, על שערו הכמעט שחור, על שפתיו שנראות מפוסלות, הפתוחות במקצת. "אני אוהב אותך" הוא לוחש, שובר את המרחק ומצמיד את שפתיו בעדינות לשפתיי. שמחה מציפה אותי ואני שמה את ידיי מאחורי ראשו. הוא מטה מעט את ראשו ופותח את שפתיו, באותו הרגע שאני פותחת את שלי. ידיו נכרכות סביב מותניי והוא מצמיד אותי אליו. אני מנתקת את ראשי ומשעינה את מצחי על מצחו. אנחנו נשארים ככה לרגע, חבוקים, מצחינו אחד כנגד השני, עינינו עצומות. "גם אני אוהבת אותך"