בלתי אפשרי- פרק 31

"הי איתמר" אמא קידמה את פני
"מישהו חיפש אותך בטלפון" היא אמרה,
"ביקשו אותך דחוף" מי זה יכול להיות חשבתי לעצמי?!
"תביא לי את המספר שהתקשר" בי'קשתי ממני
חייגתי למספר
"דור ישרים שלום במה אוכל לעזור" אה איך שכחתי הם הבטיחו תשובות עד עשר בערב
"שלום זה איתמר מדבר הייתי אצלכם היום בבדיקות דם חיפשתם אותי אני מבין?"
"אוהו כן איתמר שלום וברכה אני מעבירה אותך לראש המחלקה הוא מחפש אותך" המזכירה אמרה במהירות והעבירה אותי
המתנה קצרה
"איתמר שלום, אתה היית היום עם בת זוגתך ליהי נכון?" קול רישמי עמד מאחורי הקו
"אכן" בלעתי את רוקי, למה ראש מחלקה?
"תשמע איתמר חמשוב לי אני להודיע לך כדי שתבין את החשיבות,
אתה וליהי לא מתאימים מבחינה גנטית ברמה כזאת שכל ילד שיוולד לכם עלול חס וחלילה ב91 אחוז מהמקרים להיולד עם תסמונת נדירה אנמיה חרשית, זתיכם נשאים של המחלה וזו מחלה מאד קשה עם אחוזי תמותה גבוהים מאד עד גיל חמש וכל השאר שורדים אולי עוד קצת….."

שקט

"איתמר אתה איתי?"
"אה כן… אה אני איתך" גימגמתי, זה לא יכול להיות נפלה עלי הפצצה

"צר לי אבל אם אתם רוצים למסד את הקשר שלך ומתכננים ילדים זה לא מתאים"
"בהצלחה איתמר"

הקו נותק נשארתי עם השפורפרת ביד
הוא לא התכוון ברצינות, נכון??
זה מתיחה….
ברור שזה מתיחה
אני וליהי לא נפרדים
מבעד למסך שמעתי את אבא "מי זה היה? מה היה כל כך דחוף שהוא התקשר ארבע פעמים?? וביקש רק אותך??"
אני לא מסוגל בכלל לענות

"אבא זה היה דור ישרים" עניתי בקול חלוש, תלוש.
"אוהו יופי נו זה מסודר אפשר ללכת לדבר עם דביר?" אבא שמח
"לא, אבא אני וליהי לא מתאימים גנטית" יריתי את הפצצה כמו שהיא ככה לאויר

"לא נכון"
"איתמר אתה בטוח?"
"כן אבא אני בטוח" עניתי בקול קר, מישהו עוד יחשוב שלא מזיז לי, אני פשוט לא מעכל… לא יכולתי אפילו להסתכל עליו, הסתכלתי על התמונה ממול של העיר העתיקה
"תן לי רגע לצלצל אליו"
"שלום אפשר בבקשה את ד"ר אלדד יו"ר המחלקה? זה דחוף זה אבא של איתמר"
"כן שלום ד"ר אלדד אני רוצה לשמוע את זה ממך…"
"אהה אני מבין את החומרה אוקי אני מודה לך מאד תודה רבה"

אבא התישב לידי וחיבק אותי, העיניים שלי רק הורידו את דמעותיהן העצובות באיטיות
אני לא יודע איך אני הולך להתמודד
רגע, לפני זה, איך אני מספר את זה לליהי?!
איך? איך היא תתמודד עם זה?? הפרח הקטן שלי??? היא שלי? לא היא בעיקרון כבר לא שלי
היא כבר שייכת בחזרה לדביר,
לא קטנטונת היא רק שלי, אני לא מוותר, לא בבקשה אני לא יכול לחשוב על זה שהיא לא תהיה שלי, שלא נהיה ביחד, שלא נלד ילדים שיהיו דומים למתנאל,
שאני לא ינשק אותה כמו שאני אוהב, שאני לא יחזיק אותה כמו שהיא אוהבת
שאני לא יראה אותה עם השיער הפתוח המהמם שלה

אני לא יכול לחשוב על זה, לא!!!!!!!!

מי ידאג לה? מי יעודד אותה שהיא תעבור קשיים בחיים הבובה שלי?

"אבא מה הלאה?" שאלתי בקול חלוש
"איתמרי אתה חייב לאסוף את עצמך וללכת לליהי תדברו ביחד תפרקו את הכל, אחרי זה נראה מה הלאה…. אני יספר לאמא אבל אתה חייב ללכת להתאבל על זה עם ליהי ביחד
היא זקוקה לך עכשיו יותר מתמיד"

נכנסתי לאוטו, הנסיעה היתה שקטה
לא רציתי אפילו להדליק רדיו
ראש צחיח בלי מחשבות
לא שמתי לב אפילו שאני כבר ליד הבית של ליהי
רק לפני שעתיים עזבתי אותו אחרי נשיקה סוערת עם הבטחה לישון עם ליהי פעם הבאה
עכשיו נראה לי שזה הולך להיות הלילה האחרון שלנו ביחד