במבט אחד – פרק 12

נקודת מבט של איזבל:
"הלו?" עניתי משועממת. בדיוק חזרתי מהדייט והייתי שקועה במחשבות על היחסים שלי עם שון.
"היי." קול עצוב, עמוק ומוכר בקע מהמכשיר שבידי.
"שון?"שאלתי, רק כדי להיות בטוחה.
"כן." אמר קצרות ונאנח עמוקות.
"מה קרה?" שאלתי ברכות. זיהיתי טון עצוב, שנבע ממקום עמוק שרק מעטים גילו.
"גיליתי שאבא שלי מזריק הרואין והכנסתי אותו למוסד לגמילה." אמר ונאנח שוב.ההלם הכה בי, דורש את מוחי לעצמו.
מיד התעשתי על עצמי ומיהרתי לומר: "אני מיד באה. חכה לי." וניתקתי. ידעתי שאני חייבת להגיע לשם, להיות לצדו. אומנם רבנו והוא כועס עלי אבל… עובדה שהוא התקשר אליי. הוא קרא לי. הוא צריך אותי.
רצתי במהירות ברחוב, בגדיי מהדייט עוד עלי ושערי השחור מתנופף מאחורי. רצתי עד שהגעתי לבית של שון. הוא היה חשוך, שום אור לא בקע ממנו. לבי פעם בחזקה, יודע שעכשיו אני צריכה להיות לצדו. אך ורק לצדו.
דפקתי בעדינות על הדלת, מסדרת במהירות את שערי הפרוע מהריצה.
שון פתח לי את הדלת, מבט עייף על פניו היפות. לא חשבתי בכלל, פשוט חיבקתי אותו. דמעות נרגשות פרצו ממני, לא שייכות אליי. בעדינות הרגשתי את ידיו של שון נכרכות סביבי, מחבקות ומחזיקות כמה שיותר חזק. הרגשתי את דמעותיו השקטות מרטיבות את חולצתי, אך לא היה לי אכפת.
"תודה שבאת." אמר בשקט ומשך באפו. נפרדנו, מתרחקים מעט אחד מהשני. עיניו הירוקות היו אדומות אך הן לא הפריעו לו להיראות חתיך במיוחד. לבי יצא אליו.
"בכל זמן." אמרתי והוא הסתובב אל הבית. הלכתי אחריו, עוקבת בדאגה.
"איזבל… אני יודע שזה כנראה לא מגיע לי ו… יש סיכויים גבוהים שתסרבי אבל… תוכלי להישאר איתי הלילה?" שאל כשגבו אליי.
"ברור." אמרתי ברכות והתקדמתי אליו. חיבקתי אותו מאחור, מניחה את ראשי על גבו הרחב. נשמתי לאפי את ריחו המשכר. הרגשתי כאילו אני עפה בין העננים.
"תודה. את חברה טובה." אמר והסתובב אליי. חייכתי אליו בבישנות והתיישבנו על המיטה שלו. הוא נשען אחורה עם גבו אל הקיר הצמוד אל המיטה ונאנח עמוקות. נשענתי גם אני לידו, לוקחת את ידו בידי.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלתי לאחר כמה דקות שתיקה נעימה.
"לא. לא כל כך." אמר ועצם את עיניו.
"יותר מדי מוקדם?" ניחשתי בחיוך עצוב.
"בדיוק." אמר ופקח את עיניו. הוא הסתכל עליי, מחייך לעצמו.
"מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי אותו ברכות, מלטפת את זרועו השרירית.
"לחבק אותך." ענה מבלי לחשוב. חייכתי בשמחה, יודעת שעכשיו הוא כבר לא כועס.
נצמדתי אליו, נהנית ממגע זרועו החמימה אשר עוטפת אותי ברכות אינסופית. הנחתי את ראשי על כתפו, נושמת עמוקות בהתרגשות.
"את ממש חמודה כשאת כועסת, את יודעת?" אמר לפתע. חייכתי באושר.
"אמרו לי את זה."
"אבל זה תלוי מי אומר, את לא חושבת?"
"ברור. נגיד, אם אימא שלי תאמר את זה אני אדע שזה יכול להיות גם לא כל כך אמיתי, עדיין, היא אימא שלי. היא מחויבת להגיד דברים כאלו. אבל… אם הבחור שאני אוהבת אומר את זה אז אני יודעת ש…שזה אמת. ויש לזה יותר חשיבות." נאמתי באוזניו, בזמן שהוא מלטף את שערי בתנועות עדינות.
"חכמה שלי." לחש באוזני ברכות.
"זה הישיבה לידך שהופכת אותי לחכמה." אמרתי בהתחכמות.
"אבל אנחנו כבר לא יושבים ביחד." ציין בפניי.
"אנחנו נשב." אמרתי והרמתי את גבותי, מסתכלת על תגובתו. הוא חייך בשעשוע וגלגל את עיניו.
"אני מתה עלייך כשאתה מגלגל את העיניים. אתה נראה כל כך חמוד וזועף ככה." אמרתי ועיקמתי את אפי בחיוך.
"מה, כשאני עושה ככה?" שאל וגלגל שוב את עיניו.
"בדיוק." אמרתי וחייכתי אליו.
"יש מצב שאת לא חמודה?" שאל ולא חיכה לתשובה. במהירות מצאתי את עצמי מנשקת אותו, שפתיו פוגשות את שפתיי. הרגשתי פרפורים בלתי נשלטים בלבי, דואגת למצב הנפשי שלי. איך אוכל לעמוד בנשיקות שלנו? הן כל כך מחשמלות… אני עוד אקבל התקף לב רק מלנשק את הפנים היפות שלו.
"על מה את חושבת?" שאל לאחר שסיימנו להביע את תשוקתינו.
"עלייך." עניתי אוטומטית.
"צפוי." אמר וגלגל את עיניו. צחקקתי והנחתי את ראשי על ברכיו, מתרווחת בהנאה.
"על מה אתה חושב?"
"על אבא שלי." ענה והעביר את ידו בשערי.
"אה." אמרתי וחיוכי ירד.
"אל תפסיקי לחייך. זה שאני עצוב לא אומר שאת צריכה להיות עצובה." אמר בשקט והסתכל על נקודה לא ברורה באופק.
"אני אחייך. בשבילך." אמרתי והעלתי חיוך קטן ולא מזיק על פניי. שון הוריד את מבטו אליי ובתנועה רכה העביר את אצבעו הארוכה על שפתיי. צמרמורת בלתי נשלטת עברה בי והחיוך התרחב.
"ככה אני אוהב אותך." לחש ברכות ורכן לנשק אותי שוב.
"אתה עוד תהרוג אותי עם הנשיקות המחשמלות שלך." מלמלתי מבעד לשפתיו המתוקות.
"אל תדברי שטויות. את אוהבת את הנשיקות שלי." אמר בחיוך רחב, מהול בדמעות של עצב.
"כמובן שאני אוהבת את הנשיקות שלך. אני אוהבת הכול בך." אמרתי בפרץ של אהבה.
"הממ… מעניין." מלמל ושפשף את ידו בסנטרו.
"מה מעניין?" הסתקרנתי.
"מעניין שאנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן בלדבר במקום בלעסוק בפעילות קצת יותר… מעניינת." ענה ורכן שוב לנשק אותי בתובענות. הרגשתי שהוא משתמש בי ובאהבה שלי כהסחת דעת ממחשבותיו על אביו. אך היה משהו בנשיקות שלו, התובעות, שהיה רך וזך, מלא באהבה פורצת שנשמרה זמן כה רב בתוכו.
"שון קמבל, אני אוהבת אותך." אמרתי והתרפקתי על מגע שפתיו על צווארי.
"גם אני אותך." מלמל והפסיק לרגע את עיסוקיו בשביל להסתכל עלי. הוא חייך מעט, שפתיו אדמדמות, והמשיך לנשק אותי בתשוקה.