במבט אחד – פרק 8

לבי פעם בחזקה כשאדם דיבר עם שון.בחנתי כל הבעה שלו,בודקת מה דעתו.בהתחלה הוא היה מופתע ואחר כך קצת זעם אבל בסוף הוא הנהן בפנים אטומות.בתוך תוכי רקדתי ושרתי,שמחה מזה שאולי,סוף סוף,תהיה לי דרך להתקרב אליו.
"היי,למה את כל כך מאושרת?"שאלה מגי,אחת החברות החדשות שלי.היא הייתה בסדר,קצת נגררת אבל רוב הזמן יכולתי לדבר איתה על דברים יותר עמוקים מאשר מי קנה איפה וכמה.
"אני יוצאת לדייט עם ש-,זאת אומרת אדם."אמרתי והסמקתי.מגי צחקה מעט ושאלה אותי בערמומיות:"מי זה ש…?מה התכוונת להגיד?"
"כלום.מה אכפת לך?למה לכולם אכפת מהחיים שלי?!"אמרתי בזעם והלכתי משם,שערי השחור מתנופף מאחורי.שמתי לב שהמון עיניים הופנו אליי אבל אחרי חודש עם אדם זה כבר היה נורמלי.מה שלא היה נורמלי זה שמגי הלכה אחרי וניסתה לבקש סליחה.
"מגי,אני מבקשת ממך,בפעם הראשונה בחיים שלך,אל תהיה נגררת.תהיה גוררת.תזדקפי,תלכי גאה ואל תבקשי ממני סליחה כי הטעות הייתה שלי."אמרתי אליה והלכתי משם,כמעט נופלת מנעלי העקב הגבוהות שלי.מה לעשות?לאדם יש דרישות.שונאת אותו.
נקודת מבט של שון:
הסתכלתי מהורהר בשערה הארוך של איזבל שנעלם מאחורי ים התלמידים. היא התעצבנה על איזו נגררת אחת שתמיד הולכת אחריה. קיוויתי שהיא תסתכל עליי כי המבט שאדם תקע בי לא היה כל כך אהוב עלי. לעזאזל,הבחור הזה מעצבן!
"נו?אז אתה מסכים?"שאל אדם בערך בפעם האלף מאז שהתחלנו לשוחח.
"למה?"שאלתי מבולבל והפניתי את מבטי אליו.הוא תקע אליי מבט מעוצבן והתאפקתי לא להעיף לו אגרוף.
"לצאת לדייט איתי."אמר כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם.הסתכלתי עליו בחוסר הבנה.הבנאדם הזה השתגע!לצאת איתו לדייט??מה עובר בראש המחורפן שלו?
"אממ…אני בעד גייז והכול אבל…אני לא אחד כזה…"אמרתי נבוך.
"מה??על מה אתה מדבר?!אה…חשבת שהתכוונתי לצאת איתי לדייט… לא, לא,לא רק איתי.גם עם הבחורה שדיברת איתה."
"אני גם לא אוהב שלישיות."אמרתי והנדתי בראשי.
"וגם איזבל,כמובן.היא חברה שלי,אתה יודע."אמר דווקא כדי לגרום לי לקנא. ידעתי שהוא נורא נהנה מהעובדה שבסופו של דבר היא איתו ולא איתי.למה אף אחד עוד לא הכניס אותי למוסד למשוגעים?מי האידיוט שהכניס לי את הרעיון להציע לה לצאת איתו??מי?!
"מה עם איזבל?"שאלתי מבולבל.אלוהים,הייתי כל כך לא מרוכז באותו יום.היא באה עם מכנסיים קצרים והמראה שלה בדבר המגוחך הזה רק הגביר לי את הרצון להעיף מכות לכל בן עשרה בעל הורמונים שהסתכל עליה.
"טוב,תקשיב לי!אני,אתה,הבחורה הזו שדיברת איתה ואיזבל,יוצאים לדאבל דייט.הבנת?"
"דאבל דייט עם איזבל?"מלמלתי,מדמיין אותה בשמלת ערב שחורה קצרה.אוי, היא תראה טוב.
"כן,קלטת?"
"כן.סבבה.מתי?"
"מחר בערב,במסעדת הסושי החדשה.יש לך מכונית?"
"כן."
"אז אתה תביא את הבחורה הזו,אני קורא לה בלונדה,אין לי כוח לשם הארוך הזה,ואני אביא את איזבל."
"בלונדה גרה בשדרות מייפל.אני ואיזבל גרים ברחוב הרייב.אתה תביא את בלונדה ואני את איזבל."הודיתי לאבי שבחר לגור דווקא ברחוב הזה.
"אוקיי,סבבה."
"יאללה,עוף לי מהעיניים."אמרתי והלכתי משם בלב פועם בחזקה.אני כבר רואה את זה.העשרים דקות נסיעה אל המסעדה יעזרו לי כל כך בתקשורת איתה.הרי כבר חודש לא דיברתי איתה והשתוקקתי לשמוע את קולה המתוק מדבר איתי.אנחנו אפילו לא יושבים ביחד.המורה הפרידה אותנו אחרי שרבנו על זה שהעיפרון שלה עבר את הקו.עד כדי כך היינו במצב נורא.לא יכולנו לעבור שתי שניות מבלי שנריב על משהו כזה או אחר.זה לא כאילו רציתי לריב איתה.שנאתי את הריבים האלו אבל…זה פשוט היה ככה.
למחרת בערב:
נשארה עוד שעה כשהתחלתי להתכונן.לאחר כמה דקות בחרתי לעצמי ג'ינס שחור וחולצה כחולה כהה.שמתי מעל סוודר שחור ויצאתי החוצה אל המכונית.בכלל לא הודעתי לאבא שלי שהלכתי,הרי הוא לא שם לב.הוא אף פעם לא שם לב.
כשהגעתי לבית של איזבל צפצפתי ובדקתי את ההודעות בפלאפון.היו שם לפחות 10 שלא עניתי עליהן ממגי.אלוהים,הבחורה הזו לא מסכימה להניח לי.
כשדלת המכונית נפתחה רק אז הרמתי את מבטי למעלה.איזבל הייתה יפהפיה,פשוט מהממת.היא לבשה חצאית קפלים שחורה מקסימה שהבליטה את רגליה הארוכות וחולצה חסרת כתפיות בצבע כחול כהה.מעל כתפיה הרזות נח סוודר שחור שנראה שלא חימם אותה אפילו מעט.שערה התפזר על כתפיה בטבעיות ועיניה היו משוכות במסקרה שחורה.
"היי."היא אמרה והזיזה קבוצת שערות מעיניה.לבי פעם בחזקה,מופתע למראה אהובתי בבגדים רשמיים.
"ה…היי."גמגמתי מעט ומיהרתי להתעסק בלוח המחוגים.
לפתע היא צחקה מעט.קול הפעמונים שלה הגיע לאוזני וגרם לי צמרמורות נעימות.
"אנחנו לבושים אותו הדבר…"אמרה והסמיקה מעט.
"את נראית נהדר."אמרתי וחייכתי חצי חיוך מבויש.
ידעתי שאני לא אוכל להתאפק ויכול להיות מאוד שאנשק את שפתיה המשוכות בליפגלוס אז התחלתי לנסוע.בהתחלה מעט בפראות,עדיין הייתי נרגש מהמראה שלה.
"תיזהר!אני רוצה לחזור שלמה לדייט!"אמרה בצחוק כאשר מכונית נוסעת עברה לידנו במהירות.
"למה?כדי שתוכלי להיראות טוב בשביל אדם?"אמרתי בעוקצנות שהצטערתי עליה.
"לא,אני רוצה לחיות.דבר שאתה לא ממש אוהב,נכון?"אמרה בעוקצנות חדה והפנתה את ראשה אל החלון.
"מצחיק.מוזר,לא היית כזו מצחיקה כשהיינו ידידים."אמרתי והאטתי את נסיעתי.
"כי לא היה לי צורך להיות מצחיקה."
"מה זאת אומרת?"
"כשהיינו ידידים הכול בא בקלות.לא הייתי צריכה להתאמץ לידך כי אתה הכרת אותי.עכשיו אני צריכה להתאמץ כדי להישאר בפסגה.זה מעייף אבל זה שווה את זה."
"לא חשבתי שזה עד כדי חשוב לך.זאת אומרת,כשפגשתי אותך בפעם הראשונה לא דמיינתי לעצמי שהבחורה החמודה הזו תדרוך על כולם רק כדי להגיע לצמרת העץ."
"אני לא דרכתי על כולם!"זעקה בזעם.
"עלי דרכת."אמרתי בשקט.היא הפנתה את מבטה חזרה אליי ועיניה היו מלאות בצער.
"אני מצטערת.לא חשבתי שתיפגע עד כדי כך."אמרה בשקט והניחה את ידה על ידי.במהירות הסרתי את ידי ושמתי אותה על ההגה.ידעתי שאם היא תיגע בי,אפילו בטעות,אני אאבד את השליטה העצמית שלי ופשוט אתפוצץ.
"זה בסדר.כבר התרגלתי."
היא שתקה מעט והמשיכה להתבונן בי.לא הסתכלתי עליה,לא יכולתי.הרגשתי את לחיי מסמיקות ומאדימות ככל שמבטה נשאר עליה.הרגשתי את לבי פועם בחזקה,נרגש מהעובדה שהיא מסתכלת ומסתכלת ולא מסיטה את מבטה.
"אני מצטערת."לבסוף אמרה והסיטה את מבטה התכול ממני.
"אל תצטערי.זו לא אשמתך.הרי בסופו של דבר אני זה שאמרתי לך ללכת ולהציע לו חברות.זו האשמה שלי."אמרתי ובלעתי את רוקי,מלא בזעם בלתי עצור.
"אבל אני לא הייתי צריכה לנטוש אותך ככה."האשימה את עצמה והמשיכה להסתכל עלי.
"שנינו אשמים,סבבה?"אמרתי מעוצבן.הזעם שלי עלה ועלה ככל שהתקרבנו למסעדה.
"למה אתה כל כך כועס?"
"כי אני לא רוצה להגיע למסעדה."מלמלתי ופניתי בחדות.איזבל נפלה עלי ונאחזה בידי כדי לאזן את עצמה.שמתי לב שידה עדיין הונחה על ידי אפילו שהיא כבר הייתה מאוזנת במקומה.
"את בסדר?"שאלתי בדאגה ונעצרתי בצד.
"כן,כן.תמשיך לנסוע."אמרה ונשמה עמוק.
"לא רוצה."התנגדתי.
"למה?"שאלה בבלבול.
"כי אין לי כוח לבוא למסעדה ולפגוש את אדם הדפוק הזה ואת הבלונדה הזו."מלמלתי בעייפות וכיביתי את המכונית.
"בלונדה??"שאלה בצחקוק חמוד.
"כן,בלונדה."הצטרפתי לצחוקה.
"מי זאת בלונדה?"צחוקה נעלם כמו שבא.
"הבחורה שדיברתי איתה היום."
"אה…"אמרה וחרקה את שיניה.
"יכול להיות שאת,החברה האגדית של אדם,מקנאה בי?"שאלתי בערמומיות שמחה.
"לא…כמובן שלא.יש לי את אדם.למה שאני אקנא?"שאלה ועקצה את לבי בו זמנית.
"אין לי מושג למה חשבתי ככה."אמרתי בגלגול עיניים והתנעתי את המכונית בחזרה.התחלתי לנסוע במהירות,מאיץ את המכונה המשומנת שקניתי בכספי.
"שון!תאט!"צעקה איזבל וניסתה להחזיק בכל דבר במכונית רק כדי לא ליפול לחיקי בסיבובים.
שתקתי והאצתי למהירות של 120 קמ'ש.איזבל צרחה לידי אך לא שמעתי.הזעם מילא אותי,את כל גופי.שנאתי את אדם על כך שהיה חבר של איזבל,שנאתי את אבא שלי על זה שלא אכפת לו ממני,שנאתי את בלונדה בגלל,טוב,בגלל שהיא הייתה בלונדה,שנאתי את כולם ואת כל העולם.שנאתי ושנאתי ובעיקר שנאתי את איזבל על טיפשותה.איך היא לא רואה??שאלתי את עצמי פעם אחר פעם.איך היא לא רואה?איך?!איך היא לא רואה שכל פעם שהיא מזכירה את אדם המטופש שלה אני מת מקנאה?איך היא לא רואה את המבטים שאני נועץ בה בכל פעם שהיא עוברת לידי?איך היא לא רואה שאני סובל מהעיוורון שלה?!איך?!
"שון!הגענו!תעצור כבר!"צווחה עלי.נעצרתי בחריקה ליד המסעדה הסינית. איזבל יצאה מהמכונית בצעדים כושלים,נרעדת מהנסיעה המטורפת.אני טרקתי את הדלת בחזקה,מת מעצבים וזעם.בכלל לא היה לי כוח לדייט הזה!
"אחרייך."סיננתי מבין שיני כשעמדנו בפתח המסעדה וסימנו אחד לשני להיכנס. היא העיפה לעברי מבט קצר ומודאג ונכנסה מסוחררת.נכנסתי אחריה,שומר על מרחק מסוים מהבושם המשכר שלה.
כשהגענו לשולחן השמור אדם קם לקראת איזבל ואני השתוללתי מבפנים כשנישק אותה בעדינות על שפתיה.בלונדה קמה לקראתי,מצפה לנשיקה כמו שאיזבל קיבלה אך אני התעלמתי והתיישבתי באנחה על הכיסא.נקווה שהסיוט הזה יעבור מהר.
נקודת מבט של איזבל:
נכנסנו למסעדה כששון זועם מאחורי.הייתה לי את הנסיעה הכי נוראית בעולם. הוא כל כך כעס,לא היה לי מושג על מה!דבר אחד חשוב למדתי עליו:לא לנסוע עם שון כשהוא כועס.
"היי,מאמי."אמר אדם ונישק אותי בעדינות על שפתיי.שמתי לב למבט של שון כשאדם נישק אותי.אש כועסת בערה בעיניו.הוא כעס וזעם ואני הייתי חייבת לדעת על מה.פשוט חייבת.
"הזמנתם כבר?"שאלתי בחיוך כשידו של אדם מונחת רפויה על כתפי.
"לא,חיכינו לכם."אמר אדם ונישק אותי בלחי.הרגשתי שהוא מפגין את חיבתו אליי דווקא.
"בואו נתחיל.מלצר!"אמר שון במהירות.הוא לא רצה להיות שם,זה בטוח.
"למה אתה כל כך ממהר?חכה שנייה,סבלנות,מאמי."אמרה הבלונדינית המעצבנת הזו,מסתבר שקוראים לה מיקי.
"אני רעב ועייף.בואו נתחיל להזמין."אמר שון בעצבנות כשהמלצר הגיע.תוך שניות הוא נתן לו הזמנה אבל לנו לקח קצת זמן לבחור.אני מיהרתי גם להזמין,שלא יתרגז יותר ממה שהוא כבר מרוגז.למיקי ואדם לקח דקות ארוכות עד שהחליטו.בנתיים שון התחיל לתופף עם רגלו על הרצפה.צחקתי כשהוא התחיל לצרוח על אדם שיבחר בין סושי קליפורניה או ספגטי עם פירות ים.הוא היה ממש חמוד כשהוא צעק למרות שלא רציתי להיות בצד שצורחים עליו.
"מאמי…הוא צרח עלי…"התבכיין אדם באוזני.
"יא חתיכת מלשין!מה אתה מתבכיין בפני חברה שלך?!עכשיו היא אימא שלך במקום החברה?!"צרח שון כשווריד בולט מגרונו באופן מסוכן.
"אימא!איך אתה מדבר אליו,שוני!"אמרה מיקי וגלגלה את עיניה.
"סתמי כבר,חתיכת מחומצנת!"סינן מבין שיניו אל מיקי,אדיש למבטי הרצח ששלחה אליו.
"אני לא מחמצנת!תשאל את כולם,אני טבעית."אמרה בסנוביות והניפה את שערה לאחור.
"אם אני אשאל את כולם,זה כבר לא יהיה סוד,מאמי.אז כדי שתסתמי כבר כי נמאסת באופן סופי.ואתה,מר אדם,תסתום את הפה שלך ותפסיק להתבכיין בפני החברה האטומה שלך.כולכם תסתמו כי עליתם לי על העצבים עם התלונות הקטנות שלכם.המחומצנת מתלוננת לי שאני מדבר לא יפה,הסתום הזה אומר לי שהוא לא יודע מה לבחור,והעיוורת פה שותקת ומצחקקת על שטויות.אז תשתקו ותחכו להזמנה שלקחה לכם שעה לבחור כי לי נמאס!"
"מה זאת אומרת עיוורת?"שאלתי לאחר שתיקה ארוכה והמומה.
"זאת אומרת שאת,יפה שלי,לא רואה ממטר מה קורה מתחת לאף שלך.את לא שמה לב לאף אחד חוץ ממך.ואל תנסי לשכנע אותי שלא כי אני כבר חודש וחצי מנסה להגיד לך שאני פאקינג אוהב אותך!ואת?עיוורת.אטומה.חתיכת חירשת שרואה רק את עצמה.אז בבקשה,תמשיכי לראות רק את עצמך להתלונן על כמה שאת מקובלת וכמה שכולם מצפים ממך להיות ה-חברה של אדם.הרי זה כל מה שרצית:את בפסגה.אז כן,בדרך דרכת על כמה אנשים אבל למי אכפת?לא לך,זה ברור.כי אם היה לך אכפת ולא היית כזאת עיוורת אז היית רואה תוך שניות שאני פשוט מטורף עלייך.קדימה,תתחילי להתלונן:'אוי,שון אוהב אותי.אוי,אדם אוהב אותי.אוי,מה אני עושה?'
"ובואי אני אגיד לך עוד משהו:ברגע שתפסיקי להיות עיוורת ולפקוח את העיניים את תראי כמה דברים הפסדת.את הפסדת את השיחה שלי ושל אדם לגבייך.או יותר נכון,את האיומים שלי על אדם.את הפסדת את רגעי המשבר שלי בכל פעם שראיתי אותך ואת המפגר הזה צוחקים ונהנים.את הפסדת את החבר הכי טוב שלך בגלל העיוורון שלך.אז תפתחי כבר את העיניים ותראי מה לעזאזל הפסדת!כי לי נמאס לנסות להראות לך עוד אנשים חוץ ממך.שלום ולא להתראות,אנשים שאני פשוט לא סובל כרגע!"