Edward ScissorHands
אין לי מושג אם אני אמשיך אבל נהניתי לכתוב.

בנים – 1

Edward ScissorHands 06/06/2015 1498 צפיות אין תגובות
אין לי מושג אם אני אמשיך אבל נהניתי לכתוב.

"אתה יוצא משליטה ראיין! אנחנו שולחים אותך לפנימייה, וזה סופי!" צעקה אמא שלי בכעס. קפצתי את אגרופי.
"סליחה באמת!" שאגתי. "בפעם הבאה אני אתן לילדים מהשכבה שלי לומר שאת זונה!" המשכתי בחימה.
אל. תדברו. על. המשפחה. שלי.
"אבל ככה?! לדחוף ילד על הקיר ולהרביץ לו?!" צווחה חזרה. "הוא בטיפול נמרץ, אתה יודע!" התפלצה ורקעה ברגלה על הרצפה, מעיפה ענן קטן של אבק.
תפסתי בכוס היין שלה והשלכתי אותה על הרצפה, מנפץ אותה, והיין מתפרש כדם.
"אל תדברי איתי על שליטה עצמית!" שאגתי בכעס ולקחתי צעד קדימה.
"את זאת שהזדיינה עם אבא ונכנסה להיריון בגיל ששש עשרה! את זאת שנתת לי ללכת לאיבוד לשלושה ימים שלמים! את זאת שחצי מהזמן שיכורה ובחצי האחר מזדיינת עם כל העולם! את זאת שבוגדת באבא, למרות שהוא בן אדם כל כך הרבה יותר טוב ממך! למרות," הוספתי בבוז וירקתי עליה.
"שלהיות בן אדם טוב יותר ממך זה לא כל כך קשה." דמעות עמדו בעיניה הכחולות, שירשתי ממנה. פניה הסמיקו בבושה ובזעם. שיערה החום והקצר התנפנף כשהיא לקחה צעד אחורה. ואז קדימה, ידה סוטרת ללחי שלי בחוזקה. הסתכלתי עליה באי אמון.
"יודעת מה?" שאלתי בקול שקט. "עכשיו אני רוצה ללכת לפנימייה." ובמילים אלו עליתי לחדרי, להתחיל לארוז.
——-בבוקר למחרת——-
"ביי אבא, אני אתגעגע." מלמלתי בעצב ויצאתי מהמכונית. "ביי בן שלי. תתקשר כשאתה יכול." קרא ונסע. עמדתי שם כמה דקות, בוהה בנקודה בה נעלמה המכונית.
הרגשתי טפיחה על כתפי והסתובבתי במהירות. גבר עם שיער חום ששורשיו החלו להאפיר נעמד מולי. פניו היו חלקים למעט כמה קמטים, וחייכו אליי.
"אתה… ראיין אוונס?" שאל. הנהנתי.
"בוא. אני אראה לך איפה אתה ישן." אמר בחיוך וצעד איתי לעבר שער. הוא חייך לשוער וכרך את זרועו סביב כתפי.
השומר חייך חזרה והניף את ידו.
"אז אני ביל. אני אהיה המורה שלך. כאן בפנימיה אנחנו לומדים רק שיעורי העשרה. אמנות, שיעור שכולל ציור ופיסול.
נגרות, שבמהלכו יוצרים רהיטים או משחקים.
שירה.
כתיבה, שבמהלכו לומדים על טכניקות וסגנונות כתיבה שונים, וכמובן כותבים.
יש כל מיני פינות פנאי. חדר כושר, בריכה, פינות ישיבה עם טלוויזיות, וכ"ו." אמר במהירות מפתיעה. הנהנתי באטימות והבטתי סביבי. חוץ מכמה שבילי אבן מסבירי פנים כמו השביל עליו הלכנו, הכל היה מדשאה טבעית, עם עצים, קצת מזרקות פשוטות פה ושם, ובניין גדול, עם חצרות פנימיות מקורות למחצה שיכולתי לראות.
ביל פרע את שיערי הזהוב. "מתרשם?" שאל והחזיר את ידו לרשותו. "כן… אההה…. ממש יפה פה," מלמלתי.
"אז תזכיר לי בן כמה אתה, ראיין?"
"שבע עשרה." הוא הנהן ונראה מרוצה.
הלכנו בשתיקה פנימה ומבטי נדד אל הקירות בצבע השמנת, עם הפס האדום בורדו במרכזם, אל השטיח הכחול שהיה דבוק לרצפה עליו הלכנו, אל המנורות הצהובות והנעימות, ואל דלתות החדרים החומות, עם שלטים קטנים הנושאים את מספר החדר ודייריו. נעצרו מול דלת '920' , שעליה היו השמות 'אוליבר גראהם' ו 'לוק קלרק'.
"אז בהצלחה בהתאקלמות, ראיין." איחל ביל וטפח על כתפי. ידיי הזיעו כשהידקתי את אחיזתי בידית המזוודה. נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת.
"שנייה!" צעקה נשמעה.
ואז דלת נפתחה ובחור עם שיער שחור ופרוע, פנים נאים ומכוסי זיפים קטנים, עם מגבת לבנה למותניו ושרירי בטן נוטפי מים עמד מולי.
"אממ… אתה בראיין, לא?" הוא שאל.
"ראיין." תיקנתי והכרחתי את עיניי להישאר מקובעות בעיניו החומות.
"אני אוליבר, תיכנס." אמר בחיוך קטן וזז הצידה. נכנסתי לחדר מבולגן קלות, עם פוסטרים של כוכבי רוק על הקירות ושלוש מיטות ארוכות למדי, אחת צמודה לכל קיר. המיטה שבקיר הנגדי מהדלת הייתה מסודרת ולא היו חפצים סביבה, אז הנחתי שזו תהיה המיטה שלי. התקדמתי אל המיטה והנחתי את המזוודה לידה, מתיישב בכבדות ונשען עם גופי על הקיר.
"החתיך הזה זה לוק," הסביר אוליבר והצביע על נער נאה שישן על אחת מהמיטות.
אוליבר ניגש לארון שליד מיטתו והוציא משם בגדים. הוא נכנס לחדר צדדי שהנחתי שהיה השירותים.
עברו כמה דקות והוא יצא, לבוש בבוקסר שחור וצמוד שלא עזר לי להתעלם מהחתיכות שלו ובגופיית סבא אפורה וצמודה, שגם לא ממש עזרה לי להתעלם מהחתיכות שלו.
הוא ניגש למיטה של לוק והעיר אותו בנשיקה ממושכת על שפתיו. הסטתי את מבטי במבוכה. שמעתי צליל של התגפפות קטנה ואז את אוליבר אומר: "לוק, יש לנו עוד שותף עכשיו. אתה לא יכול לזיין אותי בכל מקום יותר." כמה מלמולים ישנוניים.
"יש לך בעיה עם זוגות כמונו?" שאל אוליבר פתאום, בקול יותר עצבני ממודאג. "לא," מלמלתי בעייפות והרגשתי שלא נחוץ לציין שבין הדברים שעזבתי כשעברתי לפנימייה הזאת היה את גבר חלומותיי, אהובי, הנסיך שלי, שהצליח לגרום לכל הבעיות שלי להיעלם בליטוף אחד, בנשיקה אחת.
"טוב הגעת די מאוחר אז אין לנו ממש זמן לשיחת נפש עמוקה. לילה טו-טו-טוב." מלמל אוליבר ופיהק בסוף המשפט. האורות נכבו. הורדתי את חולצתי ואת מכנסיי והשתחלתי בשמיכה. הבטתי לתוך החשכה, מדמיין את עצמי בזרועותיו של דמיאן.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך