בר מצווה
"וואו אתה כבר בן 13, איזה גדול"
אמרה וצחקה
היא לא היתה מדברת הרבה אבל תמיד שכבר היתה מדברת אליי היתה צוחקת, כאלו הקשר שלנו הוא לא משהו רציני
ישבנו במקלט של הבנין חצי שכובים על המזרן המאובק, ידה סביב כתפי, כאלו מגוננת עליי אך בעצם מראה בעלות, תמיד הינו יושבים ככה, כבר מעל שנה שזה ככה
היא ספק מחבקת ספק עוטפת אותי ומנשקת קלות ואני נענה בלי מילים
כאמור היא לא מדברת הרבה ואני בכלל שותק, אולי אפילו משותק, היא רק מורה ואני מגיב, עושה מה שהיא פוקדת, נוגע, מלטף איפה שאומרת, מנשק לפי רצונה, אצבע, יד, לשון.
כמו בובה על חוט אני מגיב
והיא כל הזמן הזה עוטפת בידה את כתפי ומדי פעם מורה לי מה לעשות עכשיו
אני כבר לא זוכר בדיוק איך זה התחיל אבל מבחינתי זה פשוט ככה וזה טוב ונראה שזה ככה מתמיד
אני והבת של השכנים ממול
הבת של השכנים מיד מעלה קונוטציה של שכונת פרפברים אמריקאית טיפוסית, מדשאות ובתים פרטיים גדולים, ילדה יפה להחריד, בולונדינית, ביישנית בעלת מראה תמים אך ספורטיבי
במקרה שלי בת השכנים זאת גלית מהדלת ממול בבניין השיכון קומה שלישית בשכונת פרברים ישראלית, ילדה בת 17, רגילה למראה עם שיער חום גלי, עיניים חומות ונמשים, עור לבן מלא נקודות חן גוף מלא אך לא שמן וציפורניים קסוסות לגמרי
כאמור, לא זוכר איך זה התחיל אבל זה ככה ואני רחוק מלהתלונן
היא אומרת ואני עושה, ככה אני לומד, בשקט, רק בה נוגעים, רק היא עוצמת עיניים, רק היא נושמת עמוק, אני, אני מקבל חיבוק ונשיקה וזוכה לגעת ובעצם גם זוכה לדעת אבל אסור היה לי לעשות כלום מעבר למה שהורתה
כל פעם מתקדמים מעט יותר, שהתחיל רק חיבקה אותי, אח"כ באו הנשיקות, גם אזורי הנישוק הלכו וגדלו והתפשטו מעבר לפנים והצוואר עם הזמן, ואז הצטרפו הנגיעות, גם אזורי הנגיעה גדלו כמו אדוות של אבן שנזרקת למים גם הנגיעות התפשטו במעגלים מהחזה הלאה לכל הגוף
מעולם לא ראיתי לה, רק נגעתי, הזווית שחיבקה אותי והבגדים לא אפשרו לראות הרבה, בקיץ הייתי נהנה לראות את כתפיית החזיה מציצה מבעד לגופיה ובחורף, בחורף לא ראיתי אפילו את זה
תמיד נפגשים במקלט המאובק של הבניין שלנו
תמיד היא שמה ידה עליי, ומורה מה לעשות, ואני מתרגש כל פעם מחדש, נותן להלמות הלב להשתלב בקצב המגע, והיא שקטה, רק מורה מה לעשות רק מכוונת, עוצמת עיניים, תמיד עצמה עיניים, מתנשמת קלות כל הזמן ואז בבת אחת הייתה נותנת נשימה עמוקה מלווה קול מוזר ואז מיד הייתה מרחיקה אותי וידעתי שעכשיו צריך להפסיק ואז הייתה קמה והולכת, תמיד נישקה אותי במן רפרוף קל בזמן שקמה
אח"כ הייתי נשאר לבד במקלט עדיין הלב דפק וגם כולי הייתי מתוח, דרוך, הייתי מחכה שהדפיקות לב יירגעו שהלחץ במכנסיים ירד, והייתי עולה הביתה
בבית לפעמים, בשירותים, הייתי משחזר בראש את המפגש במקלט, אבל תמיד דמיינתי ילדות אחרות אף פעם לא חשבתי על גלית, הייתי משחזר והדפיקות לב היו חוזרות אבל שם בשירותים גם נגעתי ושהייתי נוגע די מהר זה היה מגיע וכמו גלית הכל היה נרגע בבת אחת
פעם, שבוע לפני הבר מצווה, בפגישה היומית הרגילה היא הפתיעה אותי והביאה מתנה, אף פעם היא לא הביאה מתנה
ובעודי ישוב מכונס תחת זרועה הגישה לי חבילה
"תפתח" הורתה ושוב צחקה
לקחתי את החבילה הארוזה בנייר חום של הדואר, לפי המשקל וצורה הבנתי שזה ספר
פתחתי את האריזה
ספר רבוע לא גדול, כריכה לבנה עם הכיתוב
"אור פרא" באדום "יונה וולך" מעליו באפור
לא ידעתי מי זאת יונה וולך, חוץ משירת ימי הביניים שלמדנו בבית הספר לא קראתי שירה, בעצם כמעט לא קראתי בכלל
היתה סימניה בספר
פתחתי בסימניה
"תפילין" כותרת השיר נגלתה לי
"מתנה לבר מצווה" אמרה ושוב צחקה "תפילין, בר מצווה, הבנת, נכון?"
אמרה, צחקה, קמה, רפרפה והלכה
נשארתי, הספר פתוח מולי, על ברכי
התחלתי לקרוא
קורא ומתפלא, קורא ומתגרה
איזה מילים, איזה בוטות, איזה יופי
מסיים לקרוא ומתחיל מחדש, עוד פעם ועוד פעם
והדפיקות לב והלחץ במכנסיים כמו עם גלית
אותו היום בערב אצל הרבי, שיעור לפני אחרון לפני הבר מצווה, אני מניח תפילין, מניח ונזכר, אני זוכר כל מילה מהשיר, הטקסט כמו צרוב בראש
אני אומר את התפילה בקול ובראש רצות שורות השיר
מהדק התפילין על היד "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו
וצונו להניח תפילין". אני אומר בקול צווחני
ובראש מתנגן לו קול מלטף, "תבוא אליי/ אל תיתן לי לעשות כלום
אתה תעשה בשבילי/ כל דבר תעשה בשבילי
כל דבר שרק אתחיל לעשות / תעשה אתה במקומי"
מניח התפילין על הראש "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו
וצונו על מצוות תפילין". " אני אניח תפילין/ אתפלל/ הנח אתה גם את התפילין עבורי"
ושר את הקשר הראשון סביב היד ואומר "וארשתך לי לעולם" והקול בראש מתלהט "כרוך אותם על ידיי/ שחק אותם בי/ העבר אותם מעדנות על גופי / חכך אותם בי היטב
בכל מקום גרה אותי / עלף אותי בתחושות
העבר אותם על הדגדגן שלי"
עוד ליפוף על היד, בעיניים עצומות, היד מעט כואבת מעוצמת הליפוף "וארשתך לי בצדק ומשפט בחסד ובחיים" והמוח בוער " קשור בהם את מותניי/ כדי שאגמור מהר
שחק אותם בי/ קשור את ידי ורגליי
עשה בי מעשים/למרות רצוני
הפוך אותי על בטני"
ליפוף אחרון על היד, מלפף ומותח את רצועת העור, עוצם העיניים עוד יותר חזק וצועק "ואשרתיך לי באמונה וידעת את ה'" מרגיש את המילים בראש מאיימות לרדת לגרון לפרוץ בכח החוצה "ושים את התפילין בפי רסן מושכות/ רכב עליי אני סוסה
משוך את ראשי לאחור/ עד שאצווח מכאב
ואתה מעונג"
אני מתחיל לנוע בתנועה ריטמית של האגן, משולהב כולי "ואהבת את ה' אלוקיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאודך"
" אחר כך אני אעביר אותם על גופך/ בכוונה שאינה מוסתרת בפנים
הו עד מה תהיינה אכזריות פני"
והקצב מתגבר "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על-לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" אני ממשיך לצעוק ולשנן במקביל " אעביר אותם לאט על גופך/לאט לאט לאט
סביב צווארך אעביר אותם/ אסובב אותם כמה פעמים סביב צווארך, מצד אחד "
אני מנסה להיזכר במשפט האחרון של התפילה, ממשיך בתנועות האגן והפה רק ממלמל ויבבה של תשוקה נפלטת לה
"וקשרתם לאות על-ידך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" הרבי משלים בקול ניגוני
ואני עונה לו בקול בלי מישים "ומהצד השני אקשור אותם למשהו יציב/ במיוחד כבד מאוד אולי מסתובב
אמשוך ואמשוך/ עד שתצא נשמתך
עד שאחנוק אותך / לגמרי בתפילין
המתמשכים לאורך הבמה/ ובין הקהל המוכה תדהמה"
פותח עיניים ורואה את הרבי שותק עומד מולי כולו קפוץ "אז לא לאלוהים תשוקתך?!" מסנן הוא אז בקול מרוסן
תגובות (0)