גלים- הכול בסדר (פרק 13)

אנחנו יושבים שם.
ואני פשוט לא יכולה להאמין למילים שיצאו לי עכשיו מהפה. אבל אני חייבת. אני חייבת להבין שיוני לא יחזור. כי הוא מת. התאבד. תלה את עצמו.
אני מזדעזעת ולוקחת שאיפה עמוקה.
"אתה בסדר?" אני שואלת כשהדמעות מתחילות להתייבש על הלחי שלו.
"את בסדר?"
"אני שאלתי קודם." אני אומרת כשחצי חיוך מופיע על הפנים שלנו. השמיים מתחילים להיות אפורים. עומד לרדת גשם ומתחיל להיות קר.
"אני בסדר."
"אני… אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני שואלת.
"לכי על זה." הוא אומר. אבל אני לא רוצה לפגוע בו. אני מצטערת במהרה על זה.
"עזוב."
"מיי. תגידי מה שרצית להגיד. אני בן שמונה עשרה. אני חושב שאני יכול להתמודד."
אני לוקחת שאיפה עמוקה כדי להתחיל משפט. "איפה הייתם?" אני נשברת.
הוא מבין אותי בלי שאני יסביר במילים. "כש… כשהודיעו לנו, מה קרה." הוא עוצר לרגע. "כשהודיעו לנו מה קרה יעל נעלמה." אני מופתעת. הוא ממשיך.
"אני ועומרי…" הוא עוצר לרגע בודק שאני מבינה מי הוא היה. אני מהנהנת. "אני ועומרי הלכנו לחפש אותה."
מצאתם אותה בסוף?" אני שואלת ומנסה לא להראות את הסקרנות שיש בי על הפנים.
"אחרי שעתיים. המקום האחרון שחשבנו עליו. איפה שהם ניהיו… זה היה על איזה מזח, בים. פעם אחת עשינו שם מדורה. הגענו לשם באיזה עשר בלילה. והיה חשוך, ורק שמענו את הבכי שלה. היא פשוט ישבה שם על הקצה של המזח, ובכתה."
"ואז?"
"ואז שלושתנו ישבנו שם. עד איזה שתיים עשרה בלילה. ושתקנו ומדי פעם מישהו אחר בכה."
אני רואה שקשה לו ומנסה להעביר נושא.
"עוד מעט ירד גשם." אני אומרת, "נראה לי שכדאי לזוז."
הוא מהנהן ולא יכול להוריד את המבט שלו מהמצבה. אנחנו קמים ולשתי שניות עומדים מעל לקבר. אני מנענעת את הראש במהירות ומתחילה לנוע אל עבר האוטו. אנחנו הולכים באותו הקו. מדיי פעם אני מסתכלת עליו.
כשאנחנו מגיעים, החימום שאני מפעילה מקיף אותנו בשנייה ואני מניע את האוטו.
במהרה, הבית קברות חולף על פנינו ורק שתיקה מרחפת מעלינו. למרות כול השאלות הלא סגורות.
"פעם חשבת למה יוני מת?" הוא מעיר אותי מהמחשבות.
"מה זאת אומרת?"
"יוני היה בנאדם טוב, לא?"
אני מהנהנת, ברור שיוני היה בנאדם טוב, הוא יודע את זה. למה הוא צריך לשאול אותי?
"אז למה הוא מת מיי?"
באותו הרגע המשפט מטלטל אותי. דניאל עכשיו נראה לי קטן. שבור. אבוד. אני עכשיו המבוגר שצריך להסביר לילד למה אנשים מתים. למה הם נעלמים. מי בחר את אותם האנשים האלה? ולמה?
"אני מניחה שאלוהים רוצה אותם לידו."
"זה לא אמור להיות ככה." הוא אומר לי.
"אז איך זה אמור להיות דניאל?" אני שואלת, ואז אני מבינה שגם אני רוצה תשובה. גם אני רוצה להיות פעם אחת ילדה קטנה. שלא מבינה. שצריך להסביר לה.
"אנשים טובים אמורים לחיות כי הם נולדים בשביל מטרה מסוימת. לתקן את העולם."
אני מסיטה לרגע את המבט מהכביש ומסתכלת עליו. אז מה הוא אומר בעצם? יוני לא היה בן אדם טוב?
"מה אתה אומר בעצם?"
"יוני היה בן אדם טוב." הוא אומר ואני שומעת בקול שלו שכנוע עצמי. "אולי אלוהים כבר לא נמצא כאן."
ואז אני מתאכזבת מחדש. כי עדיין לא קיבלתי תשובה סגורה. חד משמעית. זה עדיין אולי.
– – –
אחרי שאני מורידה את דניאל בבית שלו, אני מגיעה הביתה. אין שם אף אחד. כנראה שהם עדיין בעבודה.
אני לא נכנסת לחדר שלי. לא ממש. הרגליים שלי לוקחות אותי במהירות לחדר שלו. הדלת סגורה. אני פותחת בעדינות ובאיטיות אותה.
והעולם שלו נגלה אליי.
תווים של פסנתר, גיטרה, ערימות של דפים, המחשב עדיין פתוח.
אני נשכבת על המיטה שלו ועוצמת עיניים. אלוהים, אני מתגעגעת אליו. כול כך. אבל שום דבר כבר לא יעזור או יחזיר אותו חי.
אני מתיישבת על הכיסא במחשב שלו ומתחילה לדפדף בכול התמונות. יש מאות כאלה. אני פותחת קובץ קובץ, לא מדלגת על אף אחד. עד שאני נתקלת בתמונה אחת ששובה לי את הלב.
יעל ויוני מכוסים במעילים כשמסביבם הכול קפוא ולבן. הוא עושה לה שק קמח על הגב שלו. והם נראים מאושרים. הוא נראה שטוב לו. אני חושבת.
יש אלפי פריטים בתמונה הזאת שאפשר להבין, למרות שרק שניהם עומדים שם. נראים מאוהבים. זהו.
ככול שזה פשוט זה מלא יותר.
אני מדפדפת לתמונה הבאה. דניאל מופיע בה. גם הוא מכוסה בשכבות, מעשן סיגריה ומוציא לשון למצלמה.
רוב התמונות הבאות מעלות בי דמעות לעיניים, אני משתדלת לא לבכות כי הבטחתי.
יוני מחזיק בעדינות את הפנים של יעל בין שתי הידיים שלו והם מתנשקים. כיאלו שכולם ילכו לעזאזל עכשיו זה הרגע שלהם.
עומרי, שאותו אני דווקא זוכרת מזיכרונות מעורפלים, גם הוא היה חלק מהם. הוא מרים את יעל על הידיים שלו. כיאלו שניהם כוכבים בהצגה כולשהי.
ואז ארבעתם צמודים אחד לשני, צעירים, עם חיוך שאתה לא יכול להאמין שנגמר, עומדים בשורה, ונהנים מהחיים.
הודעת סמס מעירה אותי מהתמונות.
'את בסדר?'
אני עונה בחזרה. 'למה שאני לא?'
'לא יודע, על כול הקטע הזה של אלוהים ואנשים טובים. ויוני.'
'אני חושבת שזאת הייתה האמת, אז אני בסדר. אתה בסדר?' אני כותבת לו חזרה.
'זו הפעם הראשונה שאת עונה לי אם את בסדר:)'
אבל הוא לא עונה לי אם הכול בסדר.