גם בסוף העולם – פרק 1

גם בסוף העולם- פרק 1

"הלו?"
"מה ניש וזה?"
"קייטי, תפסיקי לדבר כמו בובת ברבי רדודה" נאנחתי.
"את בובת ברבי!" קייטי צעקה עליי מהצד השני של הקו.
"טוב, מפגרת" צחקקתי למשמע קולה העצבני " באיזה שעה היום?"
"בשש,ניפגש שם, אלכס ואנה יגיעו איתי באותו אוטובוס"
"מעולה, אז ניפגש על הבר?"
"בכיף!" שמעתי את קולה המאושר, וידעתי שהיא הבינה את המילים שלי בצורה אחרת,
"קייטי?"
"מה?"
"לא על הבר של השתייה, על הסושי בר!" אמרתי בקול תקיף, אני מכירה אותה יותר מדי שנים כדי להבין מה היא חושבת שהיא שומעת את המילה 'בר'
"אוף איתך! הורסת מסיבות" האושר בקולה התחלף לאכזבה ברורה
"בשביל זה אני קיימת, כדי להרוס לך את כול המסיבות" חייכתי לעצמי
"מעצבנת" אמרה בלחש
"ידוע" צחקתי, "טוב קייטי אני תכף בבית, אני אדבר איתך בערב" אמרתי וניתקתי את השיחה.
"תודה" אמרתי לנהג בזמן שפתח את דלת האוטובוס וקפצתי במדרגות למטה עם התיק הענק על גבי.

"אני בבית" אמרתי סוגרת את הדלת הכניסה אחרי.
"היי ילדה! איך עבר השבוע?" אבי שאל יוצא מחדר השינה שלו במדי המשטרה
"בסדר, כרגיל" חייכתי עליו
"יופי, אני שמח. תקשיבי אני תכף יוצא לעבודה ואימא תחזור מאוחר יותר, אז יש קצת אורז במקרר ויש חזה עוף שאת יכולה לטגן אם את רעבה, אוקי? את תסתדרי?" שאל בזמן שנעל את נעליו
"אני תמיד מסתדרת הרי, לא? אני כבר לא ילדה אתה יודע" אמרתי מניחה את התיק על הרצפה ומתיישבת על ספת העור הלבנה בסלון
"את רק בת 15, ואת תמיד תהיי הילדה הקטנה שלי" אבי אמר ולגם מכוס הקפה שהייתה מונחת על שולחן הזכוכית מול הספה
"היי! זו לא אשמתי שאני הכי קטנה במשפחה הזו" אמרתי כבדרך אגב, "אבל אל תדאג, אני רק אנשנש, אני יוצאת בערב עם הבנות למסעדה האסיאתית החדשה בעיר ליד"
"טוב, אבל אל תחזרי מאוחר מידי ותהיי זמינה בטלפון! אני אתקשר בעשר בדיוק הביתה ואני רוצה שאת תעני לי לטלפון" אבי אמר ברצינות, נשק לי על המצח ויצא מהדלת.
"אויי נו, רק דאגות יש לאיש הזה בראש" נאנחתי, קמתי מהספה ולקחתי את התיק לחדרי.

"אימא! אימא! אימא!!!!" צעקתי ורצתי לחלון
"מה קרה?" שאלה בזמן שהחליפה ערוץ בטלוויזיה
"איך אני נראת?" שאלתי
היא בחנה אותי רגע, "מכווווערת!" אמרה מושכת את המילה.
"מעולה" חייכתי ורצתי חזרה לחדר השינה שלי. מאז שהייתי קטנה אימא תמיד אמרה אליי שאני מכוערת, למרות שמכוערת אני לא, ויש שאומרים שאני אפילו דיי יפה, אבל אימא תמיד אמרה שאני מכוערת, נגד עין הרע. לכן כול פעם שאימא אמרה עליי שאני מכוערת ידעתי שבעצם היא מתכוונת להיהפך בדיוק, ולכן תמיד קיבלתי את זה כמחמאה.
בדקתי שוב את האיפור שלי במראה, את הצללית הלבנה-אפורה המעושנת שלי, ועליה פס דק של איילינר וקצת מסקרה ואודם ורוד-אדמדם. אחר כך העברת את ידי בשיער השטני הגלי שלי והסתתי את הפוני הארוך שלי מעיני השמאלית. "מושלם" אמרתי לעצמי, מודעת לכמה נרקיסיסטית אני נשמעת. נעלתי את הנעליים השחורות שלי, עם העקב הקטן, שהתאימו בצורה מושלמת לשמלה השחורה-אפרפרה שלי ויצאתי לסלון.
לקחתי משולחן האוכל את תיק היד השחור שלי שהכיל בתוכו את הפלאפון, האוזניות, הארנק, והמפתחות מהבית. "מוכנה" אמרתי בחגיגיות.
"יופי, בואי מהר אני אקפיץ אותך" אמי אמרה וקמה מהספה לוקחת את מפתחות המכונית משולחן הזכוכית לידה.

המכונית נעצרה בפתח המסעדה "תודה אימא" אמרתי ויצאתי מהמכונית, " תתקשרי שאת רוצה שאני אבוא לקחת אותך. לא אחרי עשר! את מכירה את אבא" אמרה מחייכת, "מכירה" צחקתי "אני אתקשר" אמרתי ונופפתי לה בזמן שהתניעה את המכונית שוב ונסעה משם.
נכנסתי למסעדה והתקדמתי לכיוון הסושי בר שהיה בצידה השמאלי של המסעדה, לא היה שם אף אחד, והאנשים היחידים שהיו באופק היו בפנים המסעדה יושבים סביב שולחנות גדולים מכוסים מפות אדומות ולבנות. התיישבתי אל אחד מכיסאות הבר הגבוהים ובדקתי את השעה, שש ועשרה.
אוקי, אז איחרתי קצת. אבל הבנות עדיין לא היו שם.
מעל הבר היה שלט ועליו כתוב משהו בשפה זרה, אך לפי הקווים והעיגולים, וכמובן העובדה שזו מסעדה אסיאתית, ניחשתי שזו הייתה קוריאנית.
"שלום אפשר לעזור לך?" שאל אותי בחור מלוכסן עיניים שיצא מדלת שהייתה ממוקמת מתחת לשלט.
"אמ.. לא תודה" חייכתי עליו, "אני מחכה לחברות" אמרתי. הוא הנהן להתחיל לחתוך חביתה יפנית שזה עתה טוגנה, לרצועות.
"תגיד… אתה יודע במקרה מה כתוב שם?" שאלתי מצביעה על השלט. הוא הנהן
"כתוב שם – Nan gomi….זה אומר 'החלום שלי'" הוא הסתכל עליי מחייך.
"אז אתה קוריאני?" שאלתי, מניחה את מרפקי על הבר ומשעינה את ראשי על כף ידי.
"איך ניחשת?"
"לפני שנתיים עשיתי עבודה על קוריאה בגיאוגרפיה,אז אני זוכרת דבר או שניים, בניהם גם איך נראה הכתב הקוריאני, האנגול קוראים לו… נכון?" שאלתי, יודעת את התשובה.
"כן, האנגול" הוא סיים לחתוך את החביתה והניח אותה בקערה בצד, "מה עוד את זוכרת?" הוא הניח את שתי זרועותיו המשולבות על הבר מולי והסתכל בעיני.
עשיתי את עצמי חושבת ובחנתי אותו מקרוב, פניו היו יפות, מזכירות קצת את השחקנים הזוהרים ההם שראיתי פעם באיזה סרט קוריאני ישן, שערו השחור והקצר, גלש לצידי פניו והסתיר את פניו, ופוני צד, האופייני לתסרוקות אסיאתיות, הסתיר חלק מעינו השמאלית.
"annyeong haseyo "אמרתי לבסוף, גאה בעצמי שאחרי כול השנים עדיין זכרתי איך להגיד שלום.
הוא צחק "annyeong" אמר לי בקיצור.
לפתע הטלפון שלי צלצל "היי אלכס! איפה אתן?" שאלתי
"האוטובוס היה בפקק, אבל אנחנו נהיה שם עוד כמה דקות, את כבר שם?"
"כבר שם? אני יושבת פה כבר עשרים דקות אם לא יותר" אמרתי, למרות שישבתי שם רק עשר דקות, ולמען האמת לא היה אכפת לי שהן איחרו כול כך.
"מצטערת, אנחנו עוד עשר דקות שם" אלכס אמרה וניתקה.
"קרה משהו?" הוא שאל, בוחן את פני.
"לא, הן פשוט מאחרות קצת" העלתי חיוך על פני.
הוא הנהן והסתובב כדי לחזור לחדר האחורי, "אמ.." מלמלתי, הוא הסתובב עליי שוב,
"הן אמורות להגיע עוד עשר דקות בערך, את חושבת שאתה יכול ללמד אותי עוד קצת קוריאנית בנתיים?"
"בטח" הוא חייך אליי וחזר להישען על הבר מולי, "מה את רוצה לדעת?"

"אליס!" קולה של קייטי נשמע מאחורי, "מצטערת שחיכית כול כך הרבה! פשוט, האוטובוס.. את יודעת"
"זה בסדר, אני מבינה" אמרתי בנחת. קייטי לא הבינה למה אני לא מתעצבנת על זה שהן גרמו לי לחכות לבד, עד שהיא קלטה את הבחור המלוכסן מאחורי, " תיראו אותה! עוד לא התחלנו את הערב והיא כבר מצאה לעצמה מישהו" לחשה לאלכס ואנה, שצחקקו לידה, "מפגרת" לחשתי
ודחפתי אותה בכתפה, היא צחקה קצת ואז אמרה "טוב בואו נזמין ונלך לשבת ליד שולחן" אמרה מצביעה לכיוון פנים המסעדה, אלכס ואנה הנהנו ואני בחוסר ברירה קמתי מכסאי.
"annyeonghi gyeseyo" אמרתי לו להתראות כמו שבדיוק לימד אותי
"annyeonghi gyaseyo" ענה לי וחייך עליי שוב
הסתובבתי להתחיל ללכת ואז נעצרתי והסתובבתי עליו בחזרה
"דרך אגב," אמרתי והתקרבי עליו עוד קצת "אני אליס" חייכתי בצורה הכי חמודה שיכולתי
גם הוא התקרב קצת, כך שסנטימטרים אחדים הפרידו בניינו, "דונג שיי" לחש לי, "קים דונג שיי".