דם תשוקה והשד שבפנים – פרק רביעי: “השיר”
כשחזרתי אל החדר היה כבר בוקר וכולם כבר ישנו. אלה ישנה על המיטה שלי. היא נראתה כל כך שלווה שיכולתי להביט בה שעות, אבל כבר הייתי עייפה. נשכבתי על המיטה יחד עם טובי ונפלתי לשינה עמוקה.
–
"פססט, לילי, את ערה?" לחשה אלה. "עכשיו כן!" אמרתי בעצבנות וקמתי לישיבה. "מה את רוצה?" שאלתי בחוסר סבלנות, עדיין מנסה לעורר את מוחי. כשהצלחתי להתמקד בתמונה שמולי ראיתי את אלה יושבת מכורבלת בשמיכה, עדיין מפוחדת מעט. "לילי?" שאלה, בודקת את עירנותי. "לא קוראים לי לילי, קוראים לי פסיכו!"
מוחי החל להריץ את האירועי הערב הקודם, הנערה שבסמטה, הנשיקה, הנשיכה, אבא… בבת אחת עיניי נפערו. "אלה! הכל בסדר? נפצעת?" רצתי אליה במהירות ובחנתי את צווארה. העברתי את אצבעותיי בעדינות אל סימני הנשיכה ואשמה הציפה אותי. אלה התכווצה למגע אצבעותיי הקרות. התיישבתי על המיטה לידה. "אני בסדר, רק בהלם, זה הכל." היא חייכה את חיוכה המתוק לעברי. "אני יודעת אני כל כך מצ-" אלה קטעה אותי "זה בסדר, זו אשמתי, לא הייתי צריכה להתגרות בכם ככה!" לפתע גבותיה השחורות התכווצו "תגידי, לאן הלכת אתמול?" היא שאלה בטימהון. "הלכתי לאכול" אמרתי במהירות. לא יכולתי לספר לה מה קרה אחרי זה. "תראי, הבנים הביאו לי מחברת ישנה ועיפרון כדי שאוכל לכתוב שירים!" אמרה בהתרגשות. היא הוציאה ממתחת לכרית מחברת מרופטת וחבולה בעלת דפים צהובים. היא פתחה בעמוד הראשון והשיטה את המחברת לידי.
'לילה שחור ואפל,
דמויות מגיחות מן הצללים.
ולא נשאר למי להתפלל
מלבד הכוכבים.
שפתיי השחורות קפואות במקום
והגה לא נשמע באוויר.
צחוק מצמרר, כמו סיוט כמו חלום
ורק מבט אחד מאיר.
מנסה לברוח, אבל לא רוצה.
בתוכי יש הרגשה משונה.
מסדרונות וחדרים,
מיטות מעופשות.
עיניים בוחנות אותי,
מביטות.
שני עלמות.'
"זה ממש יפה!" אמרתי והחזרתי לה את המחברת. "את כותבת הרבה?" היא הסמיקה.. מזמן לא ראיתי מישהו מסמיק. "כן, אבל זו פעם ראשונה שאני מראה למישהו." היא חייכה בבישנות. לא יכולתי שלא להיות נמוגה מהחיוך שלה, הוא היה כל כך מלא באושר. "מעניין מאיפה באה אליה ההשראה." אמר לפתע טובי כשהוא עומד מאחורי אלה ומביט בדפים בריכוז. "הי, לא הרשתי לך להסתכל!" אמרה וסגרה את המחברת במהירות. "למה לא?" אמר טובי בקול תינוקי ושילב את ידיו. שמחתי לראות שהם מסתדרים כל כך מהר. "כי ככה!" אמרה אלה וצחקה. כולנו צחקנו יחדיו, אפילו אלכס שרק קם. זה היה הרגע הכי מאושר שהיה לנו מאז שאלה הגיעה, רגע קטן בלי בעיות, בלי מריבות, רק כולם צוחקים.
"oh darling, אני רואה שאת כבר מרגישה כמו חלק מהמשפחה." נמע קולו הגס של אבי מפתח הדלת.
תגובות (1)
בכל פרק שאני קוראת אני מצפה להמשך!