דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 14

-נקודת מבט עידו אזולאי-

אני יושב בחצר הגדולה והפתוחה, משב רוח קפוא החולף באוויר גורם לצמרמורת לטפס במעלה גבי, מתחת לטרנינג האדידס השחור-לבן שלגופי.
אני משחק עם שרשרת המזוזה שעל הצוואר שלי, אבל המוח שלי במקומות אחרים, המוח שלי חושב על דברים לא טובים, גרועים.
המוח שלי פועל וחושב רק על דבר אחד ובודד, הסמים.
על תחושת הרוגע שזה נותן, את התחושה העילאית והטובה כול כך שזה מעניק, עם הסמים הכול משתתק, הצרות, הקשיים, כול הדברים הגרועים שיש בעולם הדפוק שלנו.
מחלף רוח נוסף גורם לצמרמורת נוספת להרעיד את גופי מכף רגל ועד ראש, השעה קרובה לשבע בערב ורוחות סערה מתחילים לנשוב באוויר, לנשוב בצמרות העצים הגבוהים והמתמרים שמסביבנו.
עם הרוח השורקת, אני שוכח איפה אני נמצא, המוח שלי נמצא במקום אחר לגמרי, המוח שלי חושב על הרגע המיוחל כול כך בו אני ישתמש שוב.
ולחשוב שהכול התחיל מאמירות קטנות, ׳אם לשאוף זה רק לסמים׳ , ׳דרך עיניים אדומות הכול ורוד׳ , סיסמאות קטנות ולא יעילות, בהחלט גם לא מוסריות, אבל מספיקות כדי לקנות אותי בהם, ועכשיו אני מכור.
אני נזכר בשיר, בחיוך העדין שלה אך נורא מזויף, היא שקועה בתוך עולם משלה, חיה בתוך בועה גדולה, והבועה הזאת עומדת להתפוצץ, להפוצץ בפרצוף.
סמים, זה להיות מת אך בכול זאת חי, להרגיש קפוא אך בכול זאת חם, להיות שמח באותה מידה מזויינת עצוב.
כול כך הרבה דברים כרוכים בזה, רגשות מעורבים, שקרים, החיים המפגרים בהם אנחנו נתונים.
״עידו?״ קול נשי מוכר להחריד נשמע ברקע קורא בשמי, אני מרים את מבטי מנעליי אל עבר הדלת המובילה חזרה אל בנייני המגורים.
עייני מצטלבות עם עינייה של שיר, עיניים ירוקות דבש בהירות ויפות המבריקות תחת קרניה האחרונות של השמש הקרה, השמש השיקרית המאירה את היום אך לא מחממת.
ועייני בניגוד אליה, כחולות כהות אבל מודגשות באדום, הוורידים אדומים ובולטים, והרגשה מוזרה כאילו גלגל העין עומד להתנתק.
זה התסמינים שמשפיעים על כולם, תסמינים מזדיינים שלא נעלמים, אחד מהתסמינים זה עיניים אדומות, עיניים אשמות.