האהבה שנשארה בכוכב הבדידות – פרק 5

"ג'ולייט!" מישהו קרא לי מחוץ לארמון.
אחרי 3 חודשים בחושך של צינוק הארמון. הדלת נפתחה, יכולתי לצאת.
בפתח עמד מישהו, לא מוכר. גם האור שהיה מעליי לא היה מוכר. זו השמש? לא זכרתי אותה כל כך אפלה.
החשכה התחילה לסגור עליי. עוד פעם.
המישהו הלא מוכר התקרב אליי, הרגשתי בטוחה לידו, הוא חיבק אותי בזרועותיו השריריות טמנתי את פניי בחיקו. הוא ליטף את שערי.
"אל תדאגי אהובה שלי את לא לבד. אני איתך אני לעולם לא אעזוב אותך."
חייכתי. אהבתי אותו, ידעתי ישר מי זה היה. זה היה הוא, המיועד שלי.

התעוררתי. המיטה הייתה ריקה, הייתי לבדי. אבל ברור. כשבעלך הוא המלך לא יהיו הרבה פעמים שתתעוררי והוא יהיה לידך במיטה. יצאתי מהמיטה, שמלת הלילה שלי נגררה על הרצפה הנקייה והנוצצת של חדר השינה. הלכתי לאדן החלון והבטתי החוצה על החצר היפה. לי כמלכה היה אסור לצאת משטח הארמון מחשש לחטיפה, ולדברים כאלה. אחריי שנתיים עם רומיאו. הבנתי שאני אוהבת אותו, אבל הוא לא המיועד שלי. אין לו לב טוב כמו שהייתי רוצה.
"תעזבו אותי!" שמעתי צרחה רמה מבחוץ.
פתחתי את החלון והוצאתי את הראש, זה לא הספיק. התיישבתי על אדן החלון עם כל הגוף כשהחלון פתוח, עכשיו יכולתי לראות.
שני שומרים גררו מישהו, כנראה אסיר פוליטי. אין עוד סוג של אסירים אצלנו, אצלנו בממלכה המטומטמת ולמרות שהפצרתי בפני רומיאו אלפי פעמים לשנות את החוק הזה. מי שאומר מילה כנגד השלטון נשלח לכלא לכמה שנים, מספר השנים תלוי במה הוא אמר.
"תעזבו אותי!" צעק שנית האיש. הוא היה שרירי וגבוה. הוא ניסה להיאבק אבל שומרי הארמון ידועים באחיזה החזקה שלהם.
"תפסיק להיאבק! אתה לעולם לא תגלה מי זאת! אז אולי פשוט תרצה את השלוש שנים שלך בשקט ותחזור לחיים רגילים." יעץ לו אחד השומרים.
האיש המשיך להיאבק. "אתם טועים! אני כבר יודע מי זאת! ואני אמצא אותה! הגורל קשר ואתנו! שני שומרים מטומטמים ומלך פלצן לא יעצרו בעדי מלעשות זאת!"
מה? מה הוא אמר עכשיו? הגורל קשר ביניהם? הוא ימצא אותה? זה מה שאני חושבת שזה? ל. לא ייתכן. סוף סוף. אני חייבת לעצור את השומרים האלה!
רצתי למטה בכל המהירות לא נזכרת על שמלת הלילה, השיער הברונטי (חום כהה.) עף לפניי מהרוח כשיצאתי לחצר הגדולה. שני השומרים כבר היו קרובים לצינוק.
בחצר המלוכה יש פתח עץ שמוביל למתחת לאדמה. שם נמצא הצינוק. המקום הנורא ביותר עליי אדמות, או יותר נכון מתחת לאדמות. אבל עדיין. המקום הזה חשוך הלי טיפת אור. אתה מאחוריי סורגים בלי מיטה על אבנים קשות. והכי גרוע במקום סורר כישוף עתיק, כל הפחדים הכי גדולים שלנו מתממשים. לפחות ברש שלנו, המקום הזה גורם להזיות נוראיות. מי שנכנס לשם מתנתק מכל הצרכים הקיומים של האדם, אוכל מים חברה אנושית. הוא מתקיים על פחד. כל מי שנכנס לשם. כשהוא יוצא בהזדמנות הראשונה שיש לו הוא מתאבד, כי הסיוטים. לא עוזבים אחרי שיוצאים. והטראומה נשארת, כל הקולות הרחשים וההזיות. נשארים איתך וכל מה שאתה רוצה זה להיגאל מייסורך.
אסור לי לתת שזה יקרה לו.
רצתי ורצתי ורצתי, השומרים כבר פתחו את פתח העץ ועמדו לזרוק את האיש לבפנים.
בשנייה האחרונה צעקתי להם.
"תעצרו!"
שני השומרים הסתובבו, הם סובבו את היש איתם, הוא היה לי מוכר ברמות מפחידות.
שיער שתני מתולתל. גוף שרירי וגבוה, עיניים אפורות מהפנטות.
ג'ון.
"ג'ון?"
"ג'ולייט." הוא ענה, חיוך נסוך על פניו. חיוך נדהם ומאושר.
"תעזבו אותו!" פקדתי על השומרים.
"מלכתי." התווכח אחד מהם.
"עכשיו!" פקדתי.
הם שחררו ותו. הוא התקדם אליי.
"תעופו מפה שניכם! לפני שאני בעצמי אזרוק אתכם לצינוק!"
"כן הוד מעלתך!" הם ענו וברחו משם.
ג'ון חיבק אותי.
"תודה הוד מעלתך, תודה."
"אל תקרא לי הוא מעלתך אני לא סובלת את זה."
"יופי," הוא שיחרר אותי וחפן את פניי בידיו. "בחיים אני לא אוכל להיות עם מישהי שרוצה שיקראו לה הוד מעלתך."
התקרבנו, לא כמו הנשיקה שלי ושל רומיאו. בנשיקה הזאת לא היה שום היסוס. שום חשש. שום ספק.. זו היתה נשיקה אמיתית.
כשהתנתקנו שאלתי אותו.
"למה לא סיפרת לי לפני שנתיים?"
"כי לא יכולתי, ולא הייתי בטוח שזו את."
"איך גילית שזו אני?"
הוא צחק. "גורל."
חצוצרות נשמעו. זה לא היה העוצר זה היה רומיאו.
"רומיאו. הוא חזר מהישיבה אצל הדוכס. ברח! ג'ון ברח אני כבר אמצא אותך!"
הוא נישק אותי על הלחי ורץ. "אל תשכחי!"
"אני לא אשכח!" צעקתי.
רצתי בחזרה לחדר. חזרתי מתחת לשמיכות לפני שרומיאו יגיע לסף שערי הארמון.
"אני אמצא אותך ג'ון! אני מבטיחה."