האומץ לאהוב- פרק 19

נקודת מבט אלירן:
"אז את רוצה לעשות את המשימה הזאת לבד?" שאלתי את מאי בפעם האלף.
"כן קרציה כן" היא אמרה והכניסה עוד חולצה לתיק השחור הגדול שלה.
"ואם תצטרכי עזרה תקראי לי?" שאלתי וחיבקתי אותה מהמותניים כשידי מונחות על בטנה.
"כן וואי יש לך קליטה איטית?" היא שאלה וצחקה.
"אני דואג לך, הפסקתי לנשום כשאמרו שאת זאת שעושה את המשימה הזאת" אמרתי בכנות והסתכלתי על עייניה.
"אני אהיה בסדר, מבטיחה" היא אמרה ונישקה אותי.

***
"אלירן אתה מבין שמאי כרגע בצוות שלך והיא תקבל משימות כמו כל שאר החברים בצוות?" המפקד אמר לי.
"כן המפקד אני מבין" אמרתי בכאב, הוא הולך להפיל עלייה את המשימות הכי קשות.
"אז המשימה שלה כזאת היא צריכה להסתנן לחבורה של רוי אליהו, יש חשד שהעסק שלו התחיל להשתמש בסמים והתחיל מחדש עם העסקים הלא חוקיים, אנחנו צריכים להפיל אותו ומכיוון שמאי חדשה הוא לא יכיר אותה.היא הסיכוי שלנו" המפקד אמר.
"היא לא מוכנה לזה, היא חדשה היא לא מבינה בזה עדיין. תן לי לעשות את זה" אמרתי והתנגדתי בתקיפות. זה מסוכן מידי מאי לא תצא מזה בחיים.
"פקודה זה פקודה כהן אל תגרום לי להתחרט על כך שאתה ראש הצוות" המפקד אמר, הנהנתי בראשי. אין לי דרך להוציא אותה מזה.
"מחר היא תתחיל באימונים, נתחיל בנהיגה, חשמל, פירוק והרכבה של הרכב, מבחן על חלקי הרכב היא צריכה לדעת על מכוניות הכל, ולבסוף היא תעבור גם מבחני כוח ומוח. מובן?" הוא שאל והנהנתי. מי כמוני יודע כמה זה מסוכן?! אני כמעט נהרגתי אבל בשנייה האחרונה קורל הגיעה לעזור לי.
"משוחרר. וכהן.." המפקד קרא בשמי שוב. נאנחתי והסתובבתי אליו.
"היא פה מחר. בלי הפרעות, בלי עיכובים" הוא אמר והלך. הסתכלתי עליו הולך ונעלם באופק של המסדרון. נעלם בין כל האנשים שמתנדבים פה.
שנאתי את זה שמאי חלק מזה. אני שונא ואשנא תמיד. אבל זאת הדרך היחידה שלה לצאת מהמוסד החרא הזה.. אז היא תעשה הכל. תבינו כשיש לך מה לאבד אתה פוחד והפחד שולט בך, אבל כשאין לך מה לאבד אין בך פחד. למאי אין מה לאבד אין בה פחד.
לעומת זאת עם היא הייתה בבית שלה ולא במוסד אולי היא לא הייתה פה היא הייתה מפחדת לעשות זאת… אבל אי אפשר לדעת היא בחיים לא סיפרה לי על החיים שלפני המוסד, היא אומרת שהחיים שלה התחילו במוסד.
**
"אלירן אני אהיה בסדר מבטיחה תפסיק לדאוג" מאי אמרה כשהיא מלטפת את פניי. מעירה אותי מהמחשבות עליי, על המשימה הזאת.
"אם יקרה לך משהו…" מלמלתי בשקט.
"לא יקרה לי כלום." היא אמרה בקביעות.
אני לא יודע מה אני אעשה לעצמי אם היא תפגע, אני לא בטוח שאני אצליח להמשיך או חיות בלעדייה. מגיל 10 אני במוסד בגיל 15 היא הגיע ידעתי שהיא שונה. היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אלייה. אחרי חודשיים וחצי היא נתנה לי להתקרב אליה ואז אור הגיעה וטומי.
אני חושב שהחיים שלי התחילו כשהכרתי אותה. אני לא זוכר את הפעם שאי פעם הודיתי לה על כל מה שהיא עשתה למעני. היא הצילה אותי מהכל. היא הרחיקה אותי מהסמים, מהמכות, מההתמכרות לאלכוהול. היא הייתה נועלת אותנו בחדר שלה ולא הייתה נותת לי לצאת מהחדר. היא לא נתנה לאף אחד לדבר איתי. הייתי בבידוד רק איתה. עכשיו ממבט לאחור הבידוד הזה הוא הדבר הכי טוב שהיה. היא הייתה יושנת לידי כדי שאני לא אברח בלילה למועדון להשתכר או להסתמם. היא הייתה צמודה אליי תמיד.
אני זוכר את הפעם היחידה שההורים שלי באו למוסד. השתגעתי. לא יכולתי לסבול את זה.
מאי הייתה שם בשבילי. היא אחזה בידי ועמדה שם מולו, מול הזבל הזה שקראתי לו אבא. הוא אחז בידה של אמא שלי.

**
"זאת הפעם הראשונה והאחרונה לביקור שלנו אלירן" יעקוב אמר… אני אפילו לא מסוגל לקרוא לו אבא.
"מזל טוב לא נראה את הפנים שלך יותר" אמרתי בחוסר סבלנות. רציתי לצאת החוצה למאי. לנשום ולהירגע.
"לא רק אותי גם אותה." הוא אמר והחזיק את אמא שלי ביד כל כך חזק עד שהצבע ביד שלה התחיל להתחלף. נעמדתי בעצבים וזרקתי את הכיסא על החלון שהפריד ביני לביניהם.
"אלירן לא תירגע" מאי צעקה ורצה לבפנים לעצור אותי. המגע שלה עצר אותי. פחדתי לפגוע בה.
"או אני רואה שאתה מתאהב בה אה? אולי כדי שגם אותה ניקח ממך" אבא לחש באוזני לפני שהוא יצא מהדלת. הזזתי את מאי בעדינות ממני, העפתי אותו על הריצפה והרבצתי לו.
"בחיים אל תחשוב על לגעת בה הבנת?!" צעקתי ונעמדתי כשמאי מנסה להחזיק אותי. הפחד לפגוע או לפצוע אותה לא נתן לי ללכת ולהרוג אותו.
"בחיים! אל תתקרב לפה יותר" צעקתי עליו. כמה שומרים נכנסו להוציאו אותו משם בכוח. אמא שלי נעמדה מהכיסא בפחד התקדמה אליי והלכה. זה פגע בי בתור ילד בן 15 שאמא מזלזלת בך. כשאתה שומר עלייה זה כואב יותר.
"די אלירן הוא לא שווה את זה" מאי אמרה וליטפה את פניי.
**
"אלירן אני אוהבת אותך" מאי אמרה אבל עדיין הייתי שקוע בעולם שלי.
"אלירן?" מאי שאלה והעירה אותי ממחשבותיי.
"יפה שלי" מלמלתי ונישקתי אותה. אני אוהב לנשק אותה כי היא מרגיעה אותי, היא משנה אותי לטוב יותר, היא הכוח שלי לחיים האלו.
"אני אוהב אותך יותר מהכל" אמרתי ונישקתי אותה נשיקה אחרונה.
"גם אני אותך אבל לך לישון מחר יש לנו יום עמוס" מאי אמרה ונשכבה לידי. חיבקתי אותה חזק. פחדתי לאבד אותה, פחדתי לשחרר אותה.
אבל פחד הכי חזק שלי הוא שהיא תמות לי בין הידיים ואני לא אוכל לעשות כלום נגד זה.