האם אני רעה? נקמה – פרק 4
הסתכלנו אחד על השנייה, לאף אחד לא היה מה לומר. טוב, אולי לי כן, אבל כשחשבתי על זה, גם אני מסתירה דברים, גם אני משקרת. והינה אני הולכת להרוג הרבה אנשים בשביל סט, ומקס אפילו לא יידע על זה. לכן אין לי זכות לכעוס עליו, אין לי זכות אפילו להעיר לו על כך.
פסקתי מלהסתכל עליו ופניתי ללכת לדרכי בעודי שומעת מאחוריי מעט נהימות מכיוונו.
"את פשוט פתטית, למה את כועסת עליי כל כך?!" צעק. התעלמתי. חוץ מהיילי הוא מעולם לא היה בקשר קרוב עם מישהי, כנראה בגלל זה הוא מכחיש חלק מהדברים שקורים לו. מסנן אותם, הוא לא רואה את הטעות שלו. כאשר הסתובבתי אליו, הוא כבר לא היה שם. המשכתי ללכת לבית הספר.
מיד בכניסה, פגשתי בסט. הוא שוב היה באוברול הכחול, לבוש כמנקה בית הספר וכנראה שאת בגדיו הרגילים השאיר במקום אחר.
"עכשיו לאחר ההתערבות של החבר שלך, נמשיך בשלנו? אלא אם כן את סיפרת לו הכול" פנה אליי. הוא הניח את זרועו סביב כתפיי וליווה אותי לכיוון הגג.
"לא, לא סיפרתי וזה לא כזה קל !" עניתי בקרירות. הוא לא הגיב.
עלינו לגג, הוא מיד ניגש לתיק שלו שהיה שם והוציא ממנו ניירות, לאחר מכן דחף לי אותה לידיים.
"זה מה שאנחנו עושים" אמר. אלה היו עיתונים ובהם כותרות של מקרי רצח שונים. אותם המקרים שדיברו עליהם בטלוויזיה. אנשים חפי פשע נרצחו, נשרפו.
"פשוט כך? להרוג מבלי סיבה?" הזדעזעתי. הוא גיחך, כן" ענה בפשטות.
המשכתי לעיין מעט בעיתונים.
"אבל למה?"
"כי אנחנו רוצחים, אני, את, חבר שלך, חברים שלי וכל מי שכמונו. כל אחד מאיתנו רוצח בכדי לשרוד…" אמר,
"כי זה או אנחנו או הם. הם גם רצחו אותנו, רצחו את כל המשפחות שלנו, העבירו ניסויים. הגיע תורנו לנקום" הסביר. הוא נשמע משכנע, יותר מזה הוא מעט הזכיר לי את מקס בימים הראשונים שהכרתי אותו. הוא תמיד ניסה לשכנע שאנחנו לא יכולים להיות חברים שלהם, שאנחנו רוצחים.
"תחשבי שאת עושה את זה בשבילך, את תהרגי אנשים בכדי שאחר-כך לך יהיו חיים טובים יותר. במיוחד כאשר אימא שלך תחזור להיות כה קרובה אלייך" הוא חייך אליי. בהחלט חשבתי עליה, כל יום אני חושבת עליה יותר ויותר. על הפגישה שלנו שעלולה לקרות בעתיד הקרוב.
"יש לכם אקדחים?" שאלתי. רציתי לדעת את הצורה שבה הם הורגים.
"את כנראה צוחקת עליי! אקדח, רובה, סכין – כל אלה שייכים להם. אנחנו עושים את העבודה עם הכוחות שלנו, לא סתם כך הם ניתנו לנו. נועדנו לרצוח." אמר. צמרמורת עטפה את גופי. לקחתי נשימה עמוקה ובניגוד לתחושת הלב, הסכמתי לעשות את כל הדברים הזוועתיים הללו שקודם לכן ניסיתי להימנע מהם.
"בסוף הלימודים אחכה לך בחנייה, אכיר אותך לחברים שלי" אמר ולאחר מכן התקרב מאוד קרוב אליי, "אם את לא מפחדת" לחש כאשר בינינו היה מרחק של סנטימטרים ספורים. נלחצתי, הקרבה הזאת, היא זאת שהפחידה אותי.
"אני לא." פלטתי. הוא חייך, "אם כך, ניפגש" אמר ונשק לי ללחי, מיד אחר כך עזב.
העברתי את ידי על הלחי וניסיתי כאילו להסיר את מה שנשאר לאחר הנשיקה שלו. היה לזה טעם רע, הרגשה רעה.
לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי לכיתה.
צפיתי בתלמידי הכיתה, מי חשב שאי פעם בזמן הזה של החיים שלי אחליט להשמיד את כולם. איך זה מרגיש בכלל? זה אמור להיות רגש של אכזבה, כאב, קושי פנימי והתאבקות נפשית קשה עם עצמי. אבל משום מה לא הרגשתי דבר, רק אדישות. הסתכלתי על כולם, במיוחד על קייטי. היא היחידה שיכולתי בפירוש לומר שלעולם לא אעז להרוג אותה. כי אם אעשה זאת, אשבר, לא אוכל להמשיך. ארגיש שאני בוגדת בעצמי, ומשום מה הרגשות האלה, של השנאה העצמית עוברים בי רק כאשר אני חושבת עליה.
בסוף היום, סט אסף אותי באופנוע שלו והסיע אותי אל מקומם. חשבתי על בית, מן וילה שבה הוא גר עם אלה שדומים לו, החברים שלו. אבל לא. התקרבנו למקום מחוץ לעיר שנראה היה כמזבלה ענקית באמצע שום מקום עם כביש בודד אחד ליד. כאשר עצר ליד המזבלה, לא האמנתי. לא האמנתי שזה הוא המקום בו גרו.
מישהו עם אופנוע כזה יפה, חיי במקום כה מוזנח. זאת אומרת, זה אפילו לא מקום למגורים, זהו מקום לזבל.
אולי זאת הכותרת שמתאימה לנו?
הבית שאליו נכנסנו היה מורכב משלושה חדרים, לא כולל שירותים וחצי מרפסת שבורה ששימשה למטבח.
"כמה אתם?" שאלתי.
"שישה" ענה. בחדר אחד שהוביל אותי אליו, על מזרונים ישנים, שכבו בחור ובחורה בסביבות גיל העשרים. לשניהם היה שיער חום, שניהם היו גבוהים ומרותקים אחד לשנייה.
"אלה קווין ונואל, הזוג החמדמד שלנו" הכיר בינינו. הם לא קמו בשבילי, רק זרקו לי "היי" כשחיוך רחב על הפנים וחזרו לעניינם, "אתמול הם טיפלו בזוג שתויים שביקר בסביבה" גיחך סט. לא ייחסתי חשיבות רבה למה שאמר.
"מה הכוח שלהם?" התעניינתי כאשר יצאנו מהחדר.
"קוין הוא המהיר של החבורה, אבל חזק מאוד; שנים של אימונים. ונואל היא החשמל שלנו" ענה.
במטבחון היו שני בחורים באותו הגיל של סט. טיילר ולי. טיילר – סופה, לי- יכול לעבור בין מקום למקום.
ממש חבורה של אקס-מן מצאתי לעצמי!
"ואחרונה חביבה…" הוא ניגש בחוץ אל בחורה שחורת השיער שמיהרה לסנן, "כמו תמיד" בכעס.
"קאסי, היא יכולה לקרוא את העבר שלך, לגלות את כל הסודות שלך ולדעת את ההווה שלך, לכן אן, לא כדאי לך להסתיר מאיתנו סודות" הוא הביט בי בחיוך משועשע. פשוט נפלא!
"זה טוב שאת חושבת שנפלא" חייכה אליי בציניות. לפי ההבעה שלה מיד הבנתי שלא שמחה לראות אותי. היא שנאה את החבר'ה שלי, היא לא פסקה מלהסתכל עליי במבט שהוא מלא שנאה ותיעוב. כנראה שנמאס לה לחטט בראשי.
הוא הכיר אותי אליהם, ארבעה מהם הסתקרנו בי, ורק קאסי אפילו לא הביטה בי. היא רק צפתה בסט שישב לידי וצחק מכל מיני דברים שדיברו עליהם.
מקס אשר להפתעתי ניסה להתקשר אליי כמה וכמה פעמים, סיננתי אותו. לא יכולתי לענות לו. הוא לא ישמח לדעת איפה אני נמצאת.
"טוב אני מניחה שאזוז, יש לי עוד לקנות שמלה לנשף" מלמלתי. לא הרגשתי בנוח ורציתי לברוח מהמקום.
"אני אבוא איתך" התפרצה קאסי וצעדה אליי. לא ציפיתי לזה.
# # # #
"אם להגיד את האמת לא חשבתי שתלכי איתי לאנשהו, חשבתי שאני לא מוצאת חן בעינייך" גיחכתי לעצמי.
רק עכשיו, כשהיינו על יד החנויות ברחוב, העזתי להוציא הגה לידה.
"חשבת נכון, את לא מוצאת חן בעיניי." ענתה בפשטות כשחיוך מתנשא בפניה. או-קיי, זה לא היה ממש נעים.
"אם כך, אז למה באת איתי?" שאלתי, בעודי בוהה בחלון הראווה של אחת החנויות. השמלות נראו לי יפות ונכנסתי אל אותה החנות.
"כי זאת הדרך היחידה שבה נוכל לדבר" ענתה. בהחלט שלא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני.
"אני מקשיבה,"
"אני לא יודעת מה היו האינטרסים שלך להצטרף אלינו, אבל אני רוצה להבהיר לך כמה דברים; את נראית לי יותר מדי קרובה לסט, יותר מדי צחוקים…" אמרה. קטעתי אותה בכך שגלגלתי את עיניי ונאנחתי בכבדות.
בידיי ניסיתי לא לקרוע את השמלה שבהיתי בה.
"סט הוא שלי!" טענה ברוגז.
"מוזר, הוא לא ציין שאתם ביחד" זרקתי בזלזול ועברתי לבחון את השמלה האחרת.
"זה לא משנה! כל אחד אצלנו יודע שאנחנו ביחד! ואני רוצה להבהיר לך דבר אחד גמדה מפגרת;
אם תנסי לגנוב לי את סט, אני אתקרב למקס ואז זה יהפוך למלחמה. אני נשבעת לך! לכן תחזיקי את האף הסקרן שלך לעצמך ואל תריחי במקומות שלא מיועדים לך" סיננה בין שיניה. היא פשוט מגוכחת. מאיפה החוצפה? משהו בי רצה לנער אותה ולהטיח את הראש שלה בקיר, אבל הייתי צריכה לשמור על קור רוח.
"אני לא צריכה את החבר המחורבן שלך,הוא כולו שלך! ואל תערבי בזה את מקס כי אני לא תמימה כמו שאת חושבת, גם אני יכולה להחזיר" רטנתי לה מול הפרצוף שלה. עכשיו לאחר שהבהרנו את הרגשות בינינו, רציתי לצרוח, לתלוש לה את כל השיער. כל היופי שראיתי בה קודם, הפך לכיעור. תיעבתי אותה וזה לא לקח לי כל כך הרבה זמן.
"את לא מפחידה אותי בשיט, אני הזהרתי אותך. אני אראה אותך עושה משהו עם סט ואני ארמוס אותך בעזרת החבר שלך, זונה." היא זרקה עליי את השמלה שהייתה בידיה באותו הרגע והסתלקה מהמקום.
לא ניתן היה לתאר את הזעם שהשתולל בי באותו הרגע.
היא לא תעז להתקרב למקס, דבר ראשון כי ביני לבין סט לעולם לא יקרה דבר ודבר שני, מקס לא כזה מפגר.
אין בחורה שתצליח לאבוד עליו. אני רוצה לראות אותה מתקרבת אליו, שרק תנסה. אם היא תרצה מלחמה, היא תקבל אותה, ללא ספק וללא חרטה.
# # # #
כאשר חזרתי הביתה, מקס כמו תמיד היה במטבח, עישן את הסיגריות המעצבנות שלו שכבר נמאס לי היה לנסות לגרום לו להיגמל מהם, ושתה קפה. ברגע שנכנסתי למטבח הוא רק שלח בי מבט בוחן קצר וחזר לבהות בקפה שלו.
"קרה משהו?" שאלתי, משהו בהבעה שלו לא נראה לי טוב.
"היה אמור לקרות?" הוא הרים גבה. נאנחתי.
"פשוט הסתכלת עליי כאילו חטאתי במשהו" אמרתי והנחתי את השקיות בחדר. האמת היא שהייתי מאוד לחוצה מהמבט שלו, צמרמורת לא נעימה תקפה אותי ופחדתי שגילה עליי.
"אני פשוט לא יודע מה להגיד בכדי שזה לא יכעיס אותך" מלמל. גלגלתי את עיניי. הוא עדיין כעס על הבוקר.
למרות שבמובן כלשהו זה היה אמור להיות הפוך, אני הייתי אמורה לכעוס עליו.
"הרגיז אותי בבוקר שלא היה אכפת לך עם מי אני אלך לנשף, שזה אפילו לא מזיז לך שאני אלך עם מישהו אחר" הסברתי ברוגע.
"זה נקרא 'לבטוח' בך " אמר. זה העלה בי חיוך קטן.
"אבל אני לא רוצה מישהו אחר, מקס, אין כזה" אמרתי. הוא לא הגיב, רק שאף מהסיגריה מעט. נחנקתי מכל העשן.
"עזוב , אני פשוט אלך לבד" ויתרתי.
"לבד או עם סט?" הוא כיבה את הסיגריה במאפרה, שילב את הידיים והביט בי. לא הבנתי דבר.
"מה זה היה אמור להביע?!"
הוא זרק לי את הנייד שלו ובו היה רשום:
"חברה שלך מתעסקת עם סט מאחורי הגב שלך,
לא כדאי שתשמור עליה?"
זאת בטוח הייתה קאסי, אני פשוט לא מאמינה שהיא כזאת זונה. היא דורשת את המלחמה בינינו, היא אפילו לא מנסה להימנע ממנה.
"זה לא אמיתי!" זה כל מה שהצלחתי לפלוט מהפה.
"אני באמת מקווה שכך" אמר.
"אתה לא מאמין לי? נשבעת לך מקס " התגוננתי. ובתוך תוכי התכווצתי מבושה כשידעתי את מה שאני מסתירה.
"אני מאמין לך, אמרתי שאני בוטח בך." הוא חלף על פניי. כל כך התחרטתי ששיקרתי לו. אני החברה הכי נוראית שיש. זה לא מגיע לו.
תגובות (2)
יש לך כתיבה יפה, צקווה שתמשיכי מהר
מ*