האם אני רעה? – פרק 17

"טוב לכי כבר לאמבטיה" אמר, מעט מאוכזב.

לא עצרתי לחשוב על ההתנהגות שלו יותר מדי ופשוט ניגשתי לאמבטיה.

בזהירות רבה, נכנסתי אל המים החמים. קיבלתי אור ברווז בהתחלה, אך התרגלתי מהר מאוד.

החלקתי את ידי על ידי האמבטיה, בעודי מכינה קוביות קרח קטנות.

הקוביות נפלו אל המים ונמסו תוך שניות ספורות. לא יודעת למה, אבל זה הרגיע אותי.

נשענתי על גב האמבטיה ועצמתי את עיניי, מרגישה את האדים החמים על פניי.

לאחר שיצאתי, שתיתי תה חם עם עוגיות בחברתו של סטיבן, ולאחר מכן נרדמתי על הספה.

בבוקר, החלטתי לא להיכנע לכיסא המעצר שלי, וגררתי את עצמי בצעדים קטנים אל העיר בזמן שסטיבן ישן.

השארתי לו פתק.

ניסיתי לא להתרחק יותר מדי רחוק מהבניין, למרות שהיו כל כך הרבה חנויות עליהן רציתי לבזבז את הכסף.

קנית לעצמי תיק בעיצוב דולמטי יחד עם משקפי ואנס. לאחר מכן ניגשתי לקיוסק וקניתי סנדוויץ' עם חביטה ובקבוק קולה. התיישבתי בפארק אחד על הספסל והתחלתי בארוחת הבוקר שלי.

המקום היה מדהים, יותר מדי מדהים, מקום מהסרטים. הוליווד.

היה נחמד פשוט לשבת ולהסתכל מסביב.

בעודי נהנית מהנוף, לא שמתי לב אפילו ששני גברים גדולים נועצים בי מבטים חשודים.

הם נראו מפחיד ולמעשה נבהלתי קצת, לכן שמתי על עצמי את המשקפי שמש, זרקתי את הניילון שנשאר מהסנדוויץ' ובעודי מחזיקה חזק בבקבוק הקולה, חלפתי על פניהם. בנתיים שום דבר חריג לא נראה.

הם לא צפו בי עוזבת. כנראה שאני באמת חיה בסרט.

או שכנראה שבכל זאת לא. אומנם הם לא נראו מאיימים כשחלפתי על פניהם, אך יכולתי לראות את הצל שלהם משיגה את שלי.

הגברתי את המהירות, וכך גם הם. עכשיו כשאני חושבת על זה, הם גם נראו מאוד מוכרים.

מוכרים כמו…לא הייתה לי ברירה אלא להקשות על בריאות הצלעות שלי. התחלתי לרוץ, חולפת על פני אנשים ומכוניות נוסעות. צדקתי, הם בהחלט רצו אחרי.

הייתי אבודה, לא הכרתי את המקום, לא ידעתי היכן להתחבא, לא רציתי להיכנס לבתי קפה ומסעדות, כי חששתי לסכן את האחרים.

בעודי עוברת לרחוב די מוזנח, מלא זבל, נכנסתי בין שני הבתים הגבוהים והמשכתי לרוץ. התפללתי שלא תהיה לי דרך חסומה, כמו בכל סרט אקשן זול.

"ברוס, מצאנו את הזונה הקטנה שלו…אנחנו כבר מביאים לך אותה לרויאלטי" שמעתי את אחד מהם צועק בנייד. פחדתי להסתובב לבדוק את המרחק המפריד ביני לביניהם, אך מה שבטוח הייתי חייבת להגביר את הקצב.

בעודי חולפת על פני ארגזים ופחיות זבל שהיו מאחורי מסעדה כלשהי, זרקתי עליהם את חלקם, מפריע להם בדרך. יכולתי לראות אחד מהם מוציא אקדח.

"אל תירה! היא הפיתיון שלנו!" צעק לאותו האחד. זה עודד אותי, סימן שלא יקרה לי כלום.

עצרתי, והתכופפתי. נגעתי עם כף ידי באספלט ובמהרה, שכבה דקה של קרח החלה לכסות אותו.

הם החליקו. ניגשתי אל אותו האחד שהיה עם האקדח ונגעתי ברגלו. הוא הפך לקרח כשעיניו פגשו את עיניי באימה.

שותפו הביט בי מזועזע, עיניו כמעט ויצאו מחוריהן.

"אקדח!" צעקתי והושטתי את ידי. הוא מיד הושיט לי אותו.

תפסתי באקדח, אך ברגע שעשיתי צעד, הוא תפס ברגלי והפיל אותי ארצה, עולה עליי בזחילה.

ניסיתי להיאבק בו בזמן שניסה לחנוק אותי.

"תעזוב אותי!" צעקתי. הוא הכביד עליי והתקשיתי לנשום.

ברגע שהניח עליי את ידו, מרוב הבהלה נשכתי אותו, וברגע שניתנה לי ההזדמנות התרחקתי מעט.

"חתיכת-…" פלט. יריתי בראשו. לא חשבתי פעמיים. זאת הייתה תגובה רפלקסיבית, אשר אפילו לי גרמה לצעוק בעודי מבצעת את הירייה. הוא נפל ארצה ושלולית של דם התעצמה מסביבו. הייתי בהלם.

השלכתי את האקדח, קמתי והתרחקתי, התרחקתי עד שהתנגשתי עם הגב בקיר הבניין.

בהיתי בהם מזועזעת. התנשמתי בכבדות, גם מהריצה וגם מהמתרחש.

התחלתי לשמוע רעשים שבאו מכיוון הבניין, מלא צעדים, מעט צעקות.

"הוא ברח!" שמעתי.

יצאתי לרחוב, מנסה להתנהג כרגיל. כנראה שיצאתי מדעתי, אך גררתי את עצמי לכיוון אותו המקום ממנו נשמעו הרעשים.

ניגשתי אל הכניסה, בפניי התגלה השלט: "Royalty Hotel "

אותו האחד שהבריונים דיברו עליו.

נכנסתי. להפתעתי לא ניתן היה לשמוע את הרעש שנשמע מבחוץ.

עליתי במדרגות לקומות העליונות, בכלל לא ידעתי אחר מה אני מחפשת. אבל הייתה לי תחושה עזה שאני במקום הנכון.

ברגע שעברתי קומה אחת, בשנייה נשברתי. כאב לי מאוד, הרגשתי כאילו מנסרים אותי במסור.

"סליחה, ראית פה במקרה בחור עם שיער אדום?" שמעתי קול נשי, והרמתי את ראשי אל אותה הדמות שפנתה אליי.

היא הייתה נערה צעירה, כמה שנים מתחתיי. פניה היו קטנות ושיערה בלונדיני עם גוונים אדמוניים.

"את בסדר בכלל?" היא שאלה בדאגה ורצתה לגעת בכתפי, אבל סתרתי את ידה הצידה.

"כן!" סיננתי, למרות שהתפתלתי מכאבים. עוד שתגיד שלבחור שהיא מחפשת קוראים מקס.

"יש לו קעקוע של דרקון פה…" הוסיפה, מצביעה על צווארה בכדי לתאר את מיקום הקעקוע, "ראית?"

הלם אחר הלם. היום הזה מלא הפתעות כנראה.

"לא…לא ראיתי." מלמלתי. היא ביקשה סליחה על ההפרעה ועלתה למעלה.

קמתי מיד מהמדרגות ועקבתי אחריה.

"מקס?" היא פלטה מדי פעם את שמו, וברגע שאותם אלו שעשו את הרעש ירדו לקומה,

דלת החדר נפתחה והנערה נגררה אל תוך החדר.

"היי את!" אחד מהם פנה אליי. קפאתי במקומי, התפללתי שלא יזהה אותי בעזרת המשקפיים.

"כ-ן?" עניתי מהוססת.

"אני מחפש את אחד החברים שלי..שחכתי אצלו את המפתח מהחדר, ראית אותו במקרה, שיער אדום, קעקוע?" שאל.

"חבר" כן, בטח! תספר לי עוד שטויות במיץ עגבניות! נבלה.

"לא." עניתי. הוא המשיך ללכת מרוגז.

ניגשתי אל אותו החדר, ובהיסוס ניסיתי לפתוח את הדלת. היא הייתה פתוחה.

נכנסתי בזהירות ובחנתי כל חלק וחלק בחדר.

בהפתעה מוחלטת אקדח נצמד אל עורפי. אקדח מוכר.

"זאת אני!" פלטתי מיד, מרימה את ידיי מעלה שהראה את הכניעה. הורדתי את משקפי השמש והסתובבתי.

לא האמנתי למראה עיניי. הכול קורה ביום אחד ברצף של אירועים. חיוך עלה על פניי, בזמן שהוא רק הניח את ידו על פניו, בתסכול.

"אני לא מאמין שזה קורה לי" מלמל תוך כדי.

"מי זאת?" שאלה אותה הנערה תוך כדי שיצאה מהארון.

"לא עניינך!" רטן וזאת השתתקה.

"וואו. מצאת לעצמך חברה?" גיחכתי. זאת הסמיקה מיד. מטומטמת.

"מה את עושה פה? אין לי זמן להתמודד גם איתך עכשיו!" סינן. כנראה שהוא לא כל כך השתנה בסופו של דבר, אבל

שמחתי כל כך לראות אותו, לא יכולתי לתאר ולהסביר את ההרגשה.

"נזכרתי שאתה חייב לקחת אותי לסושי בר, אחרי תפירת הפצע שלך" חייכתי אליו בממזריות.

"זה לא מצחיק! אני השארתי אותך שם לא בכדי שתחפשי אותי….אותו דבר לגבייך!" הוא פנה אל הנערה השנייה.

לא הבנתי כלום. מי זאת הייתה בכלל?!

"אתה רוצה להגיד לי שלא הזדקקת לעזרתי מאז שעזבת?" גיחכתי.

"ובכן אולי כי לא כזה עזרת לי, זה היה יותר בכיוון של העמסת עליי." ענה בציניות. זעפתי.

"ומה בקשר לנשיקה במצח?" הזכרתי לו כנראה את הדבר הכי מוזר והכי מפתיע שהיה בכל המסע איתו.

"הסתממתי מריח התרופות של בית החולים" תירץ. חתיכת זבל.

"קחי את עצמך ותחזרי הביתה!" רטן.

"אני לא אקח את עצמי לשום מקום! אתה הכנסת אותי למצב הזה, עכשיו רוצים לתפוס גם אותי כי אני 'השותפה' לפשעים שלך….ובגללך הרגתי שניים מהם!" התפרצתי, באתי אליו קצת בטענות, אך לא ידעתי מה עוד להגיד. זה פשוט התפרץ.

ובכן לסיכום, לא כך תיארתי את הפגישה שלנו.

"וגם אני רוצה שתסביר לי איך החשיבו אותך למת, ואיך הרגו את אנדי ו-…" הוא סתם את פי.

"אם לא שמת לב נסיכה, רודפים אחרי, ושתיכן לא מקלות עליי, אז לפחות תשתקי" אמר.

זעמתי, עוד רגע ועמדתי להתפוצץ.

"אל תקרא לי נסיכה!" הכינוי הנוראי שכל כך שנאתי.

"נסיכה!" עקץ. זה לא היה מכוון, אך הרגשתי כאילו כל החביתה עם הקולה עלתה לי למעלה בגרון.

הקאתי, ובדרך הכי לא טובה, על מקס.

הוא שתק, למרות שיכולתי לראות באיך שגופו רעד מרוב כל הכעס שהצטבר בתוכו.

"מצטערת" מלמלתי בתמימות.

"זה לא קורה לי" מלמל שנית והוריד את החולצה. בלעתי את רוקי, פחדתי שיגיב בדרך מסוכנת,

אך הוא נרגע מהר.

"קודם נמצא מקום מקלט, ואחר-כך אני אטפל בכן!" אמר וניגש אל החלון. הינה זה מתחיל שוב.

הוא יצא מהחלון והפנה את מבטו אל הנערה.

"תביא לי יד" הורה לה. הופתעתי.

היא עשתה כדברו, מבלי להוציא מילה, כנראה שבהחלט הייתה מאויימת על ידו.

גיחכתי לעצמי, לי הוא לא הציע שום עזרה.

החדר היה בקומה השנייה, לכן הירידה הייתה קלה. ירדנו בדיוק במקום בו היו הגופות של אלה שנרצחו על ידי,

עד כמה שהיה קשה לציין זאת.

"את משתפרת" הוא חייך אליי. מצחיק מאוד!

לא הופתעתי כבר משום דבר, אפילו לא מזה שהייתה לו מכונית שונה הפעם.

נכנסנו אל המכונית ונסענו. מקס דאג לשרוף את הגופות.

הרגשתי ממש לא בנוח.

"אני פה לא לבד." מלמלתי. הוא הפנה את מבטו אליי.

"עם סטיבן" הסברתי. הוא גלגל את עיניו.

"את לא רוצה לדעת את דעתי לגבי העניין" רטן.

"טוב, אתה לא רוצה לדעת על מה אני חושבת עכשיו!" ניסיתי להתחכם. הייתי מעוצבנת, הייתה לי תחושה שלולא הנערה הזאת, היינו מדברים בצורה אחרת, אבל לא! בנוסף לכך מה שעוד הוציא אותי מדעתי, זה שלא ידעתי מי זאת. הרי לא יכול להיות שהוא החזיר את היילי לחיים.