האם ריקוד הוא מהות החיים בשבילי פרק 5 חלק ב'

פרק 5 חלק ב'
נרתעתי לאחור נזכרתי מי זה היה, האיש שגרר אותי, האיש עם החליפה של עורך דין. הוא זיהה אותי מיד וקרא "אליס חכי!" לא חיכיתי רציתי החוצה לחצר הענקית, חציתי אותה בריצה מהירה ועליתי במדרגות לתוך משטח עגול לא גדול מאוד אבל מתאים לריקוד, היה לו גג מעוטר בוורדים מסביב.
הפעלתי את הפלאפון וממנו בקעה מוזיקה רוקנרולית חזקה, לא עניין אותי מי צופה בי מהכיתות, רציתי לרקוד. בכיתי, עצמתי את עיניי וזרמתי עם המוזיקה. בערך לקראת סוף השיר, האדם ההוא תפס את כתפיי ומלמל אליי "אני מצטער, אני מצטער…" קראתי את שפתיי ונרתעתי לאחור, שחררתי את האוזניות מאוזניי וצעקתי עליו "על מה? על זה שגררת אותי מהוריי או על זה שנטשת אותי דוד?!" הוא הביט בי המום מכך שזכרתי מי הוא ,מכך שזכרתי כל פרט ופרט.
צעקתי שנית "שן אני זוכרת כל יום וכל לילה ואתה יודע מה הכי גרוע… הכהי גרוע שאני יודעת שזה קרה בגללי" נשברתי ובכיתי בכאב, נפלתי על ברכיי.
הוא התיישב לידי וחיבק אותי, נכנעתי ו8הרגשתי כמו ילדה קטנה.
הוא לחש לי "את לא אשמה, אני אגלה לך משהו שאם תגלי למישהו שגיליתי לך יהרגו האותי". הפסקתי לבכות והאזנתי, הוא סיפר לי "הורייך מתו בתאונת דרכים נכון?" הנהנתי, "אז זה שלא! זה שצעקת לא הפריע להם אלא מישהו ירה בשניהם".
קטעתי אותו ושאלתי בקול אומלל "למה?". הוא הביט בי עצוב "כי הם היו סוכנים של חברה פרטית, סוכנים טובים, הטובים ביותר לצערנו,כשהם התפטרו אז הבוסים שלהם כעסו עליהם נורא, הורייך סיפרו לי שהם רוצים לקחת אותך לחופשה בשביל לעבור דירה לפתוח דף חדש. "
אמך הייתה רקדנית ואביך היה אדם חכם שידע לפרוץ מחשבי על, אבל הגורל השתנה והם נרצחו ואת, את היית אמורה לגדול כמו כל נערה אחרת עם הורה אחד לפחות, אבל הסוכנים רצו לאמלל אותך על כך שהורייך התפטרו למרות שהיית בת 4 בלבד, הם לא נתנו לי לאמץ אותך רציתי ללמד אותך ריקוד אבל הם אילצו אותי למסור אותך לפנימייה ומאז עקבתי אחריך היית כל כך בודדה."
הוא נשם עמוק והמשיך "תכננתי לקחת אותך אבל הם איימו עלי שיהרגו אותך ולן הנחתי לך והנה את כאן, גדולה ויפה כמו אימך אבל אני רואה בעינייך היפות, המבריקות כים צער עמוק, עצב, פגיעות דברים שלא ראיתי אצל אף אדם, שראיתי אצל ילדה בת 4, ילדה שאיבדה את הוריה".
הקשבתי לו והבנתי שאני לא אשמה, נעמדתי והוא נעמד מולי, אמרתי לו בעודי מחבקת אותו "אני נשבעת בזאת שאנקום", הוא הנהן ואמר "ניסיתי הכל בגלל זה לא הייתי פה".
נשמתי עמוק "אני כבר לא ילדה בת 4, עברתי קורסים בעזרת ספרים של גו'דו ולחימה, למדתי מספרים על ריקוד, רק אתה יכול להגיד לי אם למדתי משהו כראוי". הוא חיבק אותי חזק, הבטתי מעבר לכתפו וראיתי את לילי, דילן ושאר הבנים מביטים בנו מבולבלים מאוד.
חייכתי והם חייכו גם בהקלה.
הדוד שלי שחרר אותי ואמר "נספר להם בהזדמנות אחרת אבל בינתיים נגיד שאני הבאתי אותך לפנימייה ובגלל זה כעסת ואני בטוח שאת שמי את לא זוכרת לכן…" השלמתי אותו בחיוך זורח ושיניי הישרות נחספו " אתה אריק אני זוכרת".
הוא הביט בי משועשע ואמר "את בכל זאת זוכרת" הוא שינה נושא "רוצה להיבחן לברקודה? כי את בכל זאת תלמידת שנה ראשונה". גיחכתי והנהנתי.
רצתי לרוי, דילן ולילי וחיבקתי אותם, לחשתי " אספר לכם מבטיחה!".
רוי אמר למאמן "יהיה אודישן?", הוא הנהן ואמר "חזרה לסטודיו לפני שכל הסקרנים בכיתות ירדדו לברר מה קרה".
בדרך לבניין הבטנו בחלונות של הכיתות והתפקענו מצחוק, מלא ראשים צפו בנו.
צחקתי ונופפתי להם, הם נופפו אליי חזרה וכולנו צחקנו עוד יותר.