הבחור מאחורי הפסנתר / איידן היימן.

הוא לא צריך לעשות יותר מדי חוץ מלהזיז את האצבעות שלו.
כי ברגע שהוא מתחיל.. ברגע שהוא מתחיל כל האולם משתתק. כל האולם מוקסם.
וזה לא משנה בכלל אם הוא חלק מלהקה,
וזה לא משנה בכלל אם הוא רק מנגן מוזיקת רקע בפסנתר השחור.
משהו ברוך שלו.. הצניעות שלו, הוא פשוט כובש את כולן, אפילו מבלי להתכוון.
וזה מצחיק, כי לעומת כולם. הוא אפילו לא מנסה. הוא פשוט כזה.
איידן היימן.
אפילו השם שלו מלהיב.
ועם השיער השחור הזה שלו והעיניים התכולות הממכרות שלו ושתי הגומות.
אי אפשר שלא להתאהב בו.
כולם מרוכזים רק בו. והוא אפילו לא רוצה את זה.
כשהוא מסתובב במסדרונות בית הספר. אין מצב שהוא יהיה לבד.. גם אם הוא ממש ירצה.
והוא שקט כזה, אחד שלא מנסה להתבלט יותר מדי.
אחד שמנסה להיות קצת בשקט.
אבל הוא איידן היימן, אין סיכוי שתהיה לו שנייה אחת שקטה. למרות שהוא כלכך שקט.
והוא בחיים לא דיבר באף טקס או אירוע מיוחד.
הוא אף פעם לא שר על במה כדי שיראו אותו ויריעו לו.
הוא רק מתחבא מאחורי הפסנתר הגדול על הבמה ומקווה שלא יראו אותו.
הוא לא יודע שהוא היחידי שרואים, שהוא היחידי שמריעים לו.
לא לגיטריסט ולא לסולן, רק לו.
לבחור מאחורי הפסנתר.
ואחריי ההופעה כולם באים רק אליו, בעיקר הבנות.
כולם מריעים לו שוב ומחמיאים לו. רק לו. רק כי זה הוא.
והוא אפילו לא מתאמץ להיות כזה. הוא אפילו לא רוצה להיות כזה.
אבל הוא כזה…
וכולם אוהבים אותו, וכולם מעריצים אותו.
גם אני.
ולפעמים, אחרי הופעה שלו בבית הספר.
אני מחכה שכולם ילכו כדי לרדת לכיוון הבמה. ואז לעלות עליה ולהתקדם לפסנתר השחור הגדול שהוא ישב בו עד לא מזמן.
לנסות לשחזר את הצלילים שהוא ניגן עד לא מזמן.
לנסות לייצר משהו חדש שאולי גם יסחף אחריו את כל הבנים בבית ספר ומישהו יסתכל עליי כמו שמסתכלים עליו. או שמישהו יסתכל בכלל.
אז אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שכולם מריעים לי. שכולם אוהבים אותי.
כמו את איידן היימן.
ואז אני שומעת את מחיאות הכפיים. ומחייכת לעצמי.
וכשאני פוקחת את העיניים אני מגלה שהן אמיתיות. אבל הן יחידות.
אותן זוג ידיים שעד לא מזמן ניגנו בפסנתר השחור וכולם הריעו להם בהיסטריה.
אותן זוג ידיים מוחאות לי כפיים.
איידן היימן מחייך אליי,
והשאר כבר היסטוריה.