הנער עם העיניים השחורות – פרק 3

כשסוף סוף יצאנו מבית הקפה, החלתנו שלאף אחת מאיתנו לא נשאר מקום ביד לעוד שקית בגדים אחת ושהגיע הזמן לחזור הביתה.
״ נו… את מתרגשות לקראת היום הגדול מחר?״ שאלה מולי בדרך למעליות.
ממש לא מוכנה!!! חשבתי לעצמי.
היום הגדול שהיא מדברת עליו זה היום שבו בית הספר שלנו מתחברת לבית ספר אחר.
קולינס זה בית ספר של מופרעים. פשוט מאוד. מ ו פ ר ע י ם. השמועות אומרות שהתלמידים שם שותים אלכוהול ומעשנים ומסתובבים עם אולרים, ושכמעט כל יום פורצת שם קטטה.
מתברר שהתלמידים שם עד כדי כך מופרעים, שכמה מהם החליטו לשרוף את בית הספר. לפחות היה להם קמצוץ של סכל לא לשרוף אותו בזמן הלימודים כשהתלמידים שם…
המנהל של קולינס דיבר עם המנהלת שלנו, והוחלט שכל התלמידים שם יעברו לבית הספר שלנו. אפילו המורים.
פשוט מושלם לא?………
״אני מקווה שיש שם חתיכים,״ אמרה רייצ׳ל. אלוהים, הדבר היחידי שיש לבחורה הזאת בראש זה בחורים.
כולנו צחקנו ונכנסנו למעלית שנפתחה.
המעלית התחילה להיסגר, אבל אז הושטה יד ועצרה אותה.
המעלית נפתחה שוב ומולנו הופיע בחור.
ולא סתם בחור!!!!!! הבחור מבית הקפה שישב מול הבר.
כשהבנות הבינו גם הן מי הוא, הן ישר התכלו עליי וחייכו, ומולי הוזיזה את הגבות ברמיזה.
אם הבחור שם לב לתגובות שלהן, הוא לא הראה שום סימן לכך. הוא נשען על קיר המעלית, ועמד בשקט בזמן שהמעלית ירדה לקומה התחתונה.
פתאום הוא הוריד את הכובע שלו, כך שיכולתי לראות את פניו.
אוי אלוהים.
זה לא יכול להיות!!!!
זה לא ייתכן, אין מצב שזה הוא!!!
ומה אם כן…..
לא!! זה לא!!!
אבל הוא נראה בדיוק כמ-
זה לא הוא. זה לא הוא. זה לא הוא. זה לא הוא. זה לא הוא. זה לא הוא. זה לא הוא.
זה. לא. יכול. להיות. הוא.
המעלית נפתחה, והבחור יצא ממנה והלך, משאיר אותי המומה לגמרי.
המעלית נסגרה והתחילה להוריד אותנו לקומה הראשונה, שממנה יוצאים מהקניון.