הבת של המנצח – פרק 1

יקטירינה התעוררה. הדבר הראשון שהיא ראתה היו המצעים הכחולים – שחורים – לבנים שלה. רק שהם היו לא המצעים שלה. הם היו המצעים שנתנו לה, לאביה, לתזומרת שלו – הווירטואוזים של מוסקבה, ולשלושת הילדים שאירחו, ולמשפחותיהם. כמובן. יקטירינה נאנחה בצער. היא אהבה את מוסקבה. היא לא אהבה את העיר הישראלית המלוכלכת, ובטח שלא את המלון הגדול שבו הם גרו.
היא רצתה לחזור למוסקבה, אבל אבא הופיע שוב, עם הווירטואוזים שלו. אבא הבטיח שבפעם הבאה היא תופיע. היא נאנחה בצער, ולקחה את הכלי הראשון שראתה – את הויולה שלה. היא הייתה יפה, וכצפוי – אדומה כמו דם. היא אהבה את האדום, בעיקר את האדום.
היא התחילה לנגן במהירות, מסדרת את המיתרים לעיתים רחוקות. היא נרגעה במהירות. מה השפיע לכל השלווה המדהימה הזאת של יקטירינה הייתה החריקה של הדלת הנפתחת.
זה היה ולדימיר ספיבקוב, האבא האגדי שלה.
"יקטירינה, את מנגנת טוב מהרגיל. קרה משהו?" הוא שאל, הקול שלו עדין כרגיל. היא לא אהבה את הלחץ שבו היה שרוי, אולי הווירטואוזים הקטנים שלו – המוכרים בכל העולם, לא ינגנו טוב? היא ידעה שזה מה שהוא חושב עליו. רק על הווירטואוזים הקטנים שלו.
"הכול בסדר, פאפא. פשוט התעוררתי שמחה וזהו." היא דיפדפה למנגינה שכתב האב של מטביי. מדבר סיני, ככה קראו לה. היא אהבה את המנגינה הזאת, ועכשיו, בארץ החמה והמלוכלכת הזאת, היא הבינה מה המנגינה מייצגת.
אביה התיישב על הכיסא שעמד ליד הדלת, והקשיב לה כשהיא ניגנה את המנגינה הסוערת. היא הייתה נערה נעה, בת 14 וחצי, עם שיער בצבע בלונד – פלטינה, בדיוק כמו השיער של אביה. הוא היה ארוך ומתולתל, ועיניה הכחולות הבהירות, כמעט בצבע הקרח, היו מראה מרהיב. השיער שלה נפל על פניה שהמשיכה לנגן בלי להסתכל, יודעת את המנגינה בעל – פה.
הפה שלה היה קפוץ בחוזקה, ושיניה נשכו בעדינות את הספה התחתונה שלה, היא חששה. ולדימיר ידע שזה ככה.
היא סיימה לנגן, ואביה מחא לה כפיים. היא הרימה את ראשה. היא סיימה לנגן את המנגינה הקופצנית, והרגישה עייפה מתמיד. היא הייתה עייפה מהארץ המלוכלכת, למרות שאבא אהב אותה. זאת הייתה המולדת השניה שלו.
"פאפא. אני גם רוצה לנגן." היא אמרה לבסוף, אחרי שעיניה סקרו את פניו של אביה, לוודא שמצב רוחו הוא בסדר. הוא הביט בה כמה שניות, עיניו קדחה דרך עיניה ופניה, והייתה לא הרגשה לא נעימה שהוא שוב יודע על מה היא חושבת. אבל הוא הפתיע אותו.
"דניאל רוצה לנגן איתך דואט. הוא אמר שהוא מכור לצליל של הויולה." הוא השתמש במושג השוודי הברברי בשביל לתאר את הויולה שלה, יקטירינה כעסה. אבל הזכרת שמו של דניאל הזכירה לה את החבר שלה. הוא היה נער ישראלי, שהכירה דרך יואב לבנון הישראלי לפני שנתיים. הוא היה בן דוד של הפסנתרן הקטן, והוא עצמו ניגן. היא אהבה את השם הישראלי המובהק שלו – עדי. אבא הסביר לה שזה אומר תכשיט.
היה לו שיער בצבע שחור, ארוך, בערך עד הכתפיים, והוא עוד רצה לגדל. עיניים יפות…
טוב, היא אהבה אותו.