'הבת של…' / פרק 1

"חיימשלי אני אתגעגע אלייך" חיבקה אותי קים
"גם אני אלייך, אני רק חושבת כל פעם על מה יהיה שם 'לקקנית' 'סנובית' אין לי כוח לזה קים" נאנחתי
"הכל יהיה טוב את תראי ואם לא אני תמיד פה, מבטיחה לך אני מתנחלת אצלך בבית" צחקה
"מה הייתי עושה בלעדייך" חיבקתי אותה חזק
"שאלה טובה" אמרה
"נוי אבא קורא לך צריכים ללכת" קרא לי עומר
היום יום שלישי, ביום ראשון אבא הודיע לנו שעוזבים.
"אני באה" התבאסתי, חיבקתי את קים חיבוק אחרון
"את תראי שיהיה בסדר אנחנו נתראה וזה יהיה כאילו לא עזבת" השיבה חיבוק
'באר שבע' הגענו לשלט של היציאה מבאר שבע.
'חיפה? Here I Come, קימוש אני יתגעגע' העלתי סטטוס בפייסבוק ותייגתי את קים.
'תודה לאל' 'הלקקנית ברחה' ' הגיע הזמן' ' ברוך ה' זה היו התגובות רק זה, לפעמים אני חושבת לעצמי מי כן אוהב אותי בעולם הזה? אם אני אמות זה יפריע למישהו? אני לא מוצאת לזה תשובות, אבל אני לא צריכה רחמים של אף אחד ואני לא יתאבד או יפגע בעצמי בגלל הפייסבוק הזה.
הכנסתי את האוזניות לאוזניי, משעינה את ראשי על החלון ומסתכלת על הדרך שחולפת, אני מקווה ששם בחיפה, זה לא יהיה ככה אני מקווה שיהיו לי חברים שיאהבו אותי.
'שוב אותו דבר, בית גדול שנהיה בו לבד' חשבתי לעצמי, הנסיעה הייתה ארוכה ועכשיו אני עומדת מול הבית החדש והגדול.
"אגם הקומה שלך היא השנייה עומר שלך השלישית נוי את ברביעית ויש לך סטודיו לריקוד כמו שביקשת" אמר שנכנסו לבית, כל כך שמחתי שסוףסוף יהיה לי מקום נוח לרקוד בו, לא סיפרתי את זה אבל שקשה לי אני בורחת לרקוד, אני אוהבת את זה. עליתי למעלה החדר היה גדול הנחתי את המזוודות שלי והסתובבתי בקומה, יש את הסטודיו, יש מטבחון כזה עם מקרר קטן כיור וכאלה, חדר אמבטיה וסלון גדול עם טלויזיה זה כמו יחידה משלי בבית, חזרתי לחדר והתחלתי לפרוק את הגדים לארון.
"ילדים רדו למטה אני רוצה לדבר איתכם על עוד משהו" שמעתי את קולו של אבא, חיפשתי מאיפה הגיע הקול, אוחח שונאת את זה!! היה לי בחדר אינטרקום כזה, גם מעלית יש לנו בבית, אתם קולטים?!
אני יודעת שאני אמורה להודות על זה אבל אני לא אוהבת לחיות ככה.
"כן אבא" התיישבתי בסלון
"מחר אתם מתחילים לימודים, נוי ועומר אתם באותו בית ספר אגם את באחד אחר, השנה זה יהיה בית ספר פרטי" הסביר, שמחתי, זה אומר שיהיו שם עוד כמוני, 'טחונים'…
בבוקר קמתי מהשעון המעורר שלי, כיביתי אותו, יצאתי מחדרי בזריזות לחדר האמבטיה שטפתי פנים וציחצתי שיניים, כרגיל אבא יוצא לעבודה מוקדם ואני האחראית בבית צריכה להעיר את אחים שלי.
"אגמי קומי נסיכה ביצפר" הערתי אותה, היא קמה בחיוך והלכה למקלחת, עליתי לקומה של עומר.
"עומר קום" ניערתי אותו, קשה להעיר אותו הוא ישן כמו פיל!
"מה?" שאל בעייפות
"קום עוד חצי שעה אנחנו צריכים להיות בביצפר" אמרתי ויצאתי מחדרו עולה לשלי, ניגשתי לארוני ובחרתי לעצמי מכנס גינס בורדו גופיה שמנת ושמתי מעליי גקט בורדו שמנת כמו של השחקני פוטבול, ביבצפר הזה אין חולצות ביצפר או משהו אחר כל אחד בא איך שהוא.
"את מוכנה?" נכנס עומר לחדרי
"כן בוא" אמרתי לו ויצאנו מהחדר
"אגם כבר יצאה?" שאלתי
"כן לפני כמה דקות" השיב שותה עוד שלוק מהקפה שלו
נכנסו לאוטו שחיכה לנו בחוץ כמה מטרים לפני שער ביצפר ביקשתי מהנג שיעצור לי.
"יום טוב ותודה" אמרתי לנהג ומשכתי את עומר אחריי
"מה יש לך?" שאל
"אנחנו לא הילדים של אף יעקב דביר זה ברור לך?" שאלתי בתוקפנות
"מה נסגר איתך?" נבהל
"אנחנו לא קשורים אליו וזהו" אמרתי
"וזה למה?" שאל
"לא רוצה שיצמדו בגלל הכסף שיש או יתרחקו כי אנ יהבת של"
"טוב טוב מוזרה" מילמל
נכנסתי לכיתה שלי התיישבתי בשולחן באמצע הכיתה, השנה זה יהיה שונה אני לא אהיה ביישנית כמו שהייתי אז, פה אף אחד לא מכיר אותי יש לי הזדמנות להשתנות…