הדרך אל הלב שלך

נקשתי שלוש נקישות מהירות על הדלת, אולי מרוב התרגשות, אך אף אחד לא פתח. "שלום, יש כאן מישהו?" שאלתי בקול רם, "זאת אני, אתם זוכרים?" המשכתי בעוד שחיוך גדול מתפרש על פניי. אחרי כמה שניות, שנראו כמו נצח, נפתחה בפניי הדלת, נכנסתי לשם. דילגתי לי באושר בין רצפות הלבבות הענקיים, ומתוך אלפי דלתות, אחת הדלתות הבולטות יותר תפסה את עיניי. התקרבתי אליה, על הדלת היה רשום "אהבה", נקשתי שתי נקישות על הדלת, עם קצת פחות התלהבות, ועדיין, אף אחד לא פתח. החזקתי בידית באומץ, ופתחתי את הדלת. "ואווו, המקום הזה מדהים" מלמלתי לעצמי, "אני רוצה להישאר פה לנצח!" הרמתי את קולי וצעקתי בשמחה בעודי בוחנת בפזיזות כל מקום בחדר הלב, ותוך כדי משאירה שובל של אושר מאחוריי. החדר היה מחולק לשניים – החלק הראשון היה "שמחה", חוויתי עם הלב את כל הרגעים השמחים, את כל הרגעים הטובים ואת כל העליות. החלק השני היה "עצב", השתתפתי יחד עם הלב ברגעים פחות טובים, רגעים של ירידות ורגעים קשים. רק שנייה. זה נתקע. לא, למה הרגע הקשה הזה לא עובר? לאן כולם נעלמו? אני צריכה אתכם. בעוד שכל הרגעים והדברים הטובים אורזים בצד מזוודה, וכל אחד שעוזב מהלב לוקח עוד חתיכה, אני יושבת עם עצמי בתוך הלב, מחזיקה את שלי, שכבר לא לב, אלא שברים, ומחליטה – לא רק האושר עוזב. לקחתי מזוודה, מילאתי בה את השברים שלא חדלו מלפצוע אותי בכל פעם שנגעתי בהם, סגרתי את המזוודה ויצאתי לדרכי. יושבת לי עם עצמי בשום מקום, ופתאום מופיע לו לב. הוא עומד לו שם בצד, נראה שמחכה לי… לי? לילדה הפצועה מכל שברי הלב שלה? לא הגיוני. הלב הזה נראה לי שונה, קצת אחר מהלבבות הקודמים, מכל לב אחר שיצא לי לראות. הלב הזה גדול יותר. חסרת כוחות צעדתי לעברו, ומחשבות לא הפסיקו לרוץ בראשי. מה יש שם, בלב המיוחד הזה? למה הוא כל כך שונה מאחרים? נקשתי נקישה אחת בדלת, במעט הכוחות שעוד נותרו לי, "שלום, יש כאן מישהו?" שאלתי, בקול מעט צרוד. לא הייתה תגובה, אך הדלת נפתחה. לא היו דלתות בלב הזה, אולי זה מה שייחד אותו. זה כמו חדר "אהבה" אחד גדול ואינסופי. התחלתי לראות דמות מטושטשת באופק, "מי אתה?" אמרתי בעודי משפשפת את עיניי ומתקרבת אל הדמות, כאשר התבהרה לי התמונה, ראיתי נער יפה תואר בעל חיוך כובש עמד מולי, מבלי לדבר הוא פתח את המזוודה שלי, אסף את החלקים של הלב שלי והרכיב אותם מחדש, הוא לא נפצע מהם כמוני. המבט שלו הרגיע אותי, העיניים שלו אמרו לי שהכל יהיה בסדר, הוא הושיט לי את היד, ואני כבר בטוחה מספיק בשביל להושיט בחזרה, השארתי אצלו את הלב שהוא תיקן מבלי לפחד שישבור אותו, כמו שאר האנשים, בפעם שעברה.