הדרך שבה אהבתי אותך פרק 11

הקיץ עבר בהירות אחרי מה שקרה. ימי הקיץ הלוהטים עברו על יידי ועד מהרה הפכו לימי סתיו קליל. השנה הבוגרת שלי התחילה והייתי מאושרת בחיי, עם אמי, ההורים שלי… ועם ג׳ון. כשההוא עזב הסתתי את עצמי מלחשוב עליו, לדבר עליו, או אפילו מלהזכיר את השם שלו.

אני עם ג׳ון, והוא זה שאני אמורה לאהוב. כל יום שהעברתי עם ג׳ון האהבה שלי אליו הלכה וגדלה ונהייתה אמיתית יותר ויותר. אני מתגעגעת אליו יותר ממה שמילים יכולות לתאר. כל שעה, כל דקה אחרי שהוא עזב הרגשתי כאילו שהלב שלי יפסיק לפעום, כאילו שהדם שלי יפסיק לזרום אם אני לא אראה אותי שוב.

ובסביבת ג׳ון אני במיוחד לא יכולתי להראות את החולשות שלי. אז בחשאי בתוך החדר שלי זה היה המקום בו יכולתי להוציא את הכאב במיטה שלי לתול הכרית עם מפל מים של בכי שירד מהפנים שלי שהרטיב אותי עם כאב.

הרשתי לעצמי רק פעם ב- להכנס לחדר שלו מאז שהוא עזב. התגנבתי לשם כשג׳ון ישן ונשאבתי לתוך החדר הריק שלו. הוא היה כל כך ריק בלי כל הדברים הקטנים שהפכו אותו למי שהוא. נשכבתי בתוך המיטה שלו שישנתי בה רק פעם אחת כשהייתי קטנה.

הייתי בת חמש והוא היה בן תשע, ג׳ון ואנחנו עשינו מסיבת בריכה אחרי הצהוריים. הוא היה המציל שלנו, אני וג׳ון היינו רק בני חמש והיינו במצופים, כשעוד למדנו לשחות. שחינו, שיחקנו, וצחקנו ממש כמו ילדים. ואפילו הוא אהב לחשוב שהוא היה מבוגר, צחק ודיבר אלינו.

אז זה היה אותו לילה ושינתי על המיטה המאולתרת שאני וג׳ון הכנו. התעוררתי בגלל ששמעתי רעם ופחדתי. ניסתי להעיר את ג׳ון אבל הוא כזה ישנון שזה כמו לנסות להעיר אבן.

ולא רציתי להטריח את אמא שלו בגלל שהיא כועסת עלינו כשהיא לא מקבלת את שעות השינה שלה. אז הלכתי לחדר שלו, ידעתי שזה ממש מעבר לפינה של המסדרון ששם אני וג׳ון הכנו את המיטה המאולתרת.

החדר היה גדול, והיו שם טונות של חפצי נוי קטנים. נכנסתי פנימה, הרגליים הקטנות שלי לא לקחו אותי כל כך רחוק לפני שהוא הבחין שמישהו בחדר שלו.

״מי זה?״ הקול שלו מילא את החדר הריק.

״אני….אני מפחדת, יש רעמים״ הכל המהיר והשקט שלי התמלא בפחד

״היידי? תעלי לכאן״ הוא אמר וזז הצידה ואני טיפסתי לתול המיטה איתו. המיטה שלו הייתה גדולה ונוחה והריחה בדיוק כמוהו. ״תשני, אל תפחדי, תרדמי, זה בסדר״ הקול שלו נהפך לעדין ומרגיע.

היידים שלו התלפפו סביבי ובשנייה נהפכו לנוחות והפחד נעלם והגוף שלי הרגיש רוגע ושלווה. ״תודה קיידי בייר״ (בייר=bear=דובי באנגלית, שם חיבה של ילדים קטנים). אמרתי לו לפני שנרדמתי לתוך הזרועות שלו.

הזיכרון היכה בי חזק והדמעות הגיעו יותר מלאות וחזקות, כששכבתי במיטה שלו. הריח שלו ליטף אותי והזכיר לי מלא זכרונות שאי פעם חלקנו יחד. והמחשבה על הכינוי שלו החזירו את הדמעות אפילו יותר כואבות מאי פעם.

הלילה בו שכבתי לו במיטה נעלם ועבר ולא יחזור שנית לעולם. אני לא יכולה לתת לעצמי להפגע על מישהו שאני לא יכולה לקבל. אז אני ממשיכה הלאה עם מישהו ש….מתאים. ג׳ון נחמד ואדיב, או שלפחות הוא רק מתנהג כאילו אכפת לו מה שמספיק טוב בשבילי.

ביום של סיום הלימודים כולם באו. המשפחות שלי ושל ג׳ון שתיהן הגיעו לחגוג, אבל עמוק בפנים הבנאדם שבאמת רציתי שיגיע לא הופיע. אני אומרת לעצמי שוב ושוב לא לכעוס ולהפגע מזה, אבל אני לא יכולה להחזיק את עצמי מזה.

וכשהוא לא הופיע, הכאב והדיכאון היכו בי כמו רכבת. והרגשתי כאילו אני יכולה להכנס לחור ולמות שם. אז עליתי לבמה ללחוץ למנהל שלי ולסגן המורים את היד ולקבל מהם את התעודת גמר שלי.

כל האירוע העיניים שלי היו לכיוון הדלת, מקוות, מבקשות, מתפללות שהוא אולי ייכנס…. אבל זה לעולם לא קרה. אז כשירדתי מהבמה דחפתי את זה החוצה.

דחפתי את הכל החוצה, בגלל שהבנתי לראשונה בחיי שהוא לעולם לא יגיע בשבילי. הוא נעלם ואני יכולה להאשים את אמא שלי, אבל אני יכולה גם להאשים את עצמי על כך שלא הגעתי למסקנות האהבה שלי מהר מספיק.

אני צריכה להפסיק לחכות לגבר שלעולם לא יגיע, אני צריכה לדחוף הכל החוצה ולנעול הכל בקופסא שלעולם לא תיפתח. ובאותו יום ג׳ון אמר לי שהוא אוהבת אוצי, ולא רוצה להיות עם אף אחת אחרת מלבדי, הוא ירד על ברך אחת והביא לי טבעת הבטחה.

דמעות כמעט התחילו לרדת מהפנים בלחץ, וכולם חשבו בגלל שזה משמחה. אבל זה היה בגלל שהייתי מלאה בעצב, אני מעמידה פנים שאני עם גבר שאני יודעת שאוהב אותי, אבל לא בדרך שבא אני ראויה להיות נאהבת. והנה אני מחכה לאחיו הגדול. וברגע שהמילים -כן- יצאו לי מהפה וידעתי שזה טעוצ להגיד אותן, אבל אמרתי אותן בכל מקרה. אני חייבת להמשיך האלה ואני אמשיך….אני אמשיך

ימים, חודשים, שנים עברו והכאב החל להתפוגג. ואם נשארו עוד כמה אז הם נעולים עמוק עמוק. ובכל יום שראיתי את ג׳ון הראתי את האהבה שיש לי אליו והרגשתי באמת להרגיש משהו אליו. הוא נהייה יותר בוגר לאורך השנים והתחיל להראות יותר דאגה וחמלה אלי. ולמעשה התחלתי להתאהב בו שוב מחדש.

עזבנו לקולאג׳ ביחד, הוא הלך לתחום התרופות והביולוגיה. ואני הלכתי לתחום הלמידה, הלכתי לתוכניות מהירות וככה שבמהירות שהלכתי לקולאג׳ אז תוך כדי התחלתי ללמד ובמהירות קיבלתי עבודה כשסיימתי את הקולאג׳. חשבתי לחזור לפריז לתחום האופנה… ורק אלוהים יודע את מספר המכתבים שקיבלתי להצעות לחזור, אבל דחיתי את כולם. אמרתי שאני לא יודעת למה דחיתי את ההצעות. או שלא רציתי לעזוב פה את ג׳ון. או שתמיד רציתי להפוך להיות מורה.

בגלל שכל הסיבות נכונות, אבל את הסיבה האמיתית אני לעולם לא הוציא מהשפתיים ולא לתת לעצמי אפילו לחשוב על זה. בגלל שזה יביא את הכאב שנעלתי עמוק עמוק.

עכשיו אני בת 22 וג׳ון ואני גרים באיזור הפרברי באילינוי. אנחנו גרים בבית נחמד רק שנינו ואנחנו עדיין לא נשואים. הוא אומר שזה בגלל שאנחנו צריכים עתיד בטוח, ואני מסכימה. אני חושבת שהסיבה האמיתית היא בגלל שאני לחוצה מלעשות משהו כמו להשתפן. אבל אני לא מספרת לו את זה.

אז אני יודבת במסעדה עם אמי ואריק אוכלים ארוחת בוקר-צהוריים של יום ראשון, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל.(בגלל שהסיפור הוא עם רקע אמריקאי אצלם ימי חופש בשבוע זה שבת וראשון, זתומרת שיום ראשון לא עובדים). אמי היא עדיין העליזה שאני מכירה והיא רופאה מנתחת עכשיו אז אנחנו לא מצליחות לבלות הרבה ביחד, אבל כשאנחנו כן אנחנו מתנהגות כאילו אנחנו עדיין נערות. ואת אריק פגשנו לפני כמה שנים.

הייתי באיזה בניין של חברה מסוימת חיכיתי לג׳ון והייתי צריכה ללכת לשירותים. הלכתי לשירותים וקיבלתי הפתעה; היה פה גבר! ״מה לאזעזעל! זה שירותי הנשים״ אמרתי לו, הפנים שלי הראו שוק והבעה רצינית ומבולבלת.

הוא בדיוק סיים לרחוץ את היידים בזמן שצחק. הוא היה גבוה וחתיך, השיער החום שלו נראה רך והעיניים שלו היו ירוק-כחול בהירות והיו רכות ואדיבות. ״זה לא מה שאת חושבת״ הוא אמר והקול שלו עמוק, משועשע.

״אהה, זה הדרך שלך לאסוף בנות״ אמרתי ולא האמנתי לסיפור ה-זה לא מה שאת חושבת כשצימצמתי עיינים אליו.

״כן, כמה ספיחים יש לנשים?״ הוא שאל ושיחק עם החיוך על השפתיים שלו כל כך מעצבן שרציתי לחבוט בו. (דרך אגב אין לי מושג בשיט מזה ׳ספיחים׳ המילה הייתה ׳appendages׳ ולא הבנתי איך התרגום קשור למשפט והתרגום הכי בולט שהיה זה ׳ספיחים׳. אני חושבת שזה מתכוון לאיברים, אז בקיצור תזרמו)

הגבות שלי הורמו בבלבוח, ״כמו זרועות?״ שאלתי

הוא הנהן

״שבע, כולל את הראש״ אמרתי

״כן, בדיוק. ואני מעדיף את הדגם של שש, כולל הראש״ הוא אמר וניגב את היידים בנייר תואלט.

עמדתי שם מבולבלת לשנייה ואז זה היכה בי, ״בנאדם! הוו…אתה הומו!״ אני מיהרתי להגיד. לפתע התחלתי להרגיש מסמיקה בגלל אי ההבנה.

הוא רק חייך והנהן, ״זה בסדר, אני אוהב את זה שאת תמימה, זה מבלבל״

וזה איך שנהפכנו חברים, מוזר אבל זאת האמת. ומאיזשהי סיבה אני לא יכולה לראות אותנו יותר קרובים אם לא הייני נפגשים בדרך הזאת.

ישבנו בשולחן ואכלנו ודיברנו שיחות של פיטפוט ביננו. החברים שלי הם השיא של החיים שלי, מה שגורם לי להראות עצובה. ג׳ון גורם לי לשמוח, אבל לא שמחה כמו שאני יכולה להיות. אז אני מסתובבת עם חברים שלי כדי להוציא את השמחה הזאתי כמעט מספיק ממני. הדרך שבא הם גורמים לי לצחוק ועדיין יכולים להביא את ההנאה של הצחוק מהשפתיים שלי, מביאים לי את השמחה שאני צריכה.

״אז שמעת שקיידן גר פה?״ אמי שאלה הפילה עלי את השם שלו כמו פצצה. השם שלא שמעתי או הזכרתי שנים.

ואז השמחה עזבה אותי והכאב נכנס חזק מנסה להוריד לאט את החיוך שלי.