הוא מסוכן,והוא הדבר היחיד שליבי רוצה-פרק 1 ,חזרתי אנשים

בית הספר היה שומם אני חושבת שלא היה בו אף אחד חוץ ממני,כמו תמיד הייתי חייבת לשכוח את הציוד שלי בלוקר וכמו תמיד הייתי מוכרחה ללכת לקחת אותו לבד כי כולם כבר הלכו הביתה ממהרים לברוח מכאן.
הלמות צעדיי נשמעו במסדרונות בית הספר הריק,ולפתע אחז אותי משום מה פחד שמשהו יבוא ויתקיף אותי ואז כמו תמיד ליגלגלתי על המחשבה הזאת וגיכחתי,הדמיון שלי פרוע מדיי.
עד שהגעתי ללוקר שלי כבר הרגליים שלי התעייפו לעזעזל הבית ספר הזה גדול מדיי,והלוקר שלי היה ממוקם במקום הכי דפוק ליד אולם הספורט הגדול.
פתחתי את הלוקר במהירות בעזרת הצופן שבו בחרתי בתחילת השנה ולקחתי את מה שאני צריכה,התכוונתי ללכת ואז שמעתי הלמות אגרופים שכנראה נפגעו בשק האיגרוף הגדול שבאולם.
"פאק" שמעתי מישהו מקלל בשקט כנראה פרקיי אצבעותיו נפגעו מהעוצמה שבא הכה.
הסתקרנתי מלדעת מי זה האדם הזה והצצתי לחדר והשתדלתי שלא ייראו אותי.
זה היה אחד מהתלמידים של כיתה י"ב אחד מהתלמידים שהכי מפחיד להיות איתם באותו חדר,אך אני לא נרתעתי והמשכתי לצפות בו המומה מהיופי שלו.
חולצתו הייתה על הרצפה וגופו היה מכוסה זיעה, הייתה ניכרת העובדה שהוא נמצא פה כמה שעות טובות מוציא את כל זעמו בשק האיגרוף המסכן.
פרקיי אצבעותיו דיממו באופן קשה אך לא נראה שהוא מייחס לזה חשיבות מיוחדת.
הוא הסתכל על ידיו במשך כמה שניות ואז הוציא מתיקו תחבושת לבנה ועטף בה את אצבעותיו,התחבושת הפכה בשניות לאדומה ונדבקה לידו,ציפיתי שבשלב זה הוא יעצור ויילך הביתה אבל לא הוא המשיך להכות בשק שוב ושוב ונראה שטירוף מסוכן פקד אותו,לא נראה שהכאב הזיז לו כל מה שהיה לדעתו זה השק וידיו שהלמו בו בכל הכוח.
אני עמדתי וצפיתי בו פעורת עיניים,מתפלאה ברמת הסבל הגבוהה שלו.
לפתע רעש הפר את השקט הנפשי שהיה לי שצפיתי בו,אחת ממחברותיי נפלה קיוויתי שהוא לא יישים לב לזה אבל לשווא.
מיד הפסיק את מהלומותיו והסתכל אל הדלת העיניים שלו היו אפורות כענני הסערה והתאימו באופן מופלא לגופו.
"מי זה?" קרא באיום אל חלל האולם וידעתי שגם עם אני לא ייצא מכאן עכשיו הוא יימצא אותי ויציא אותי מכאן בכוח.
"אני" אמרתי נושמת נשימה עמוקה ויוצאת למולו פניי סמוקות באדום עז מהעובדה שהוא תפס אותי מתבוננת בו.
"מה את עושה כאן?" שאל אותי בוחן אותי במבטו מעלה את עיניו מלמעלה עד למטה בוחן כל סנטימטר שבגופי.
"אתה מוכן לא לעשות את זה?" שאלתי אותו
"את מה?" שאל בהיתממות,כמובן לו זה נראה כל כך טבעי.
"לבחון אותי,אני שונאת שעושים את זה, אני מרגישה כאילו שאני ג'וק קטן שמחפשים בתוכו פגם." רטנתי למולו ולפתע כל הפחד והבושה שלי נעלמו.
"בסדר," אמר בשילוב ידיים ושם את ידו על סנטרו.
"אבל את עדיין לא ענית לי על השאלה שלי,מה את עושה פה?" שאל אותי שוב ונראה מאיים.
"אני….אני… באתי לקחת מחברות ששכחתי פה ו…. ראיתי אותך ו…. הסתקרנתי." אמרתי לו מגמגמת, מרגישה שכל האומץ עוזב אותי תחת המבט החודר שלו.
"עכשיו ראית, נהנית מההצגה ואת מוזמנת ללכת." אמר לי בקוצר רוח לא מביט בי אפילו מוריד את התחבושת הייתה אדומה עוד ממקודם,הדם לא הפסיק לזרום מידיו אבל לא נראה שזה אכפת לו,הסתכלתי בו חובש את היד בחזרה אבל הבעיה היא שהוא לא הידק את התחבושת וזה מה שלא נותן לדם להיעצר.
"זה לא נראה טוב, " אמרתי לו מקמטת את גבותיי.
"זה בסדר." אמר לא מתייחס לדבריי,ומתקדם אל עבר השק איגרוף בחזרה מתחיל להכות אותו באותו כעס וזעם אלים שהיה בו לא מתייחס לעובדה שאני ממש כאן מולו.
"אתה הורס את היד שלך" צעקתי לו לא מתייחסת לפחד שאפף אותי למראה הזה, הרבה בנות במקומי כבר היו בורחות מהמקום הזה.
הוא המשיך להכות את השק ללא הפסקה לא מתייחס לדבריי.
"זה באמת שווה את זה? , מה שזה לא יהיה שבגללו אתה כל כך עצבני באמת שווה את היד שלך." שאלתי אותו,מרימה את קולי מנסה להתגבר על הרעש שנעשה ממהלמות ידיו על השק.
הוא הפסיק והסיט את שערו השחור מעיניו והסתכל על פניי בזעם מתקרב אליי עד שגרם לי להיצמד לקיר מפחד.
הוא היה כל כך קרוב אליי עד שנשמנו את אותו האוויר, אני התנשמתי מפחד והוא מהאדרנלין.
בעיניו הייתה נחישות מסוכנת,ולסתו הייתה חשוקה מזעם.
"אל תתערבי בעניינים שלא שלך." אמר לי בקול שקט אך מסוכן ומאיים.
הוא התרחק ממני הולך בחזרה לשק האהוב שלו, גורם לי לברוח מהחדר מבלי להסתכל לאחור,לרוץ מהמקום הזה שהדבר היחיד שנשמע מאחוריי זה הלמות אגרופיו.
אני מקווה שאני לא הצטרך לראות אותו יותר לעולם, הוא בן אדם מפחיד וגועלי.
יש אנשים שברושם ראשון הם מתחבבים עלייך בדקה הראשונה.
הדבר היחיד שהיה טוב בילד ההוא זה היופי המסוכן שלו,אבל הוא נראה מהאנשים האלה שאם רק תעצבן אותם בדבר הכי קטן הם ירביצו לך מכות רצח.
אני לא רוצה להיות הקורבן הבא של המתאגרף הזה,אך בכל זאת יש בו משהו שמסקרן אותי שמושך אותי אליו.
הנחישות שלו ברגע שהוא מכה בשק הזה נראית ברורה, זה ממקד אותו זה עוזר לו לחשוב.
כל היום הפף אותי זיכרון אחד בלבד עיניו האפורות עם המבט החודר, ואז הגעתי להחלטה אחת שליבי רצה בבהלה,
אני רוצה לפגוש אותו שוב.