"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק חמישי

פרק 5 – מחלקה לנשים בלבד

למה האף שלי כואב?
כואב לי.
פקחתי את עיניי, ידי הורמה בצורה אוטומטית לאפי ומיששה אותו.
"איה," פלטתי בשקט, ואז נזכרתי באירועי אמש.
פלג.
קעקוע.
אלף זיינים לא יצליחו לחדור אותה.
אני.
מקעקע זונה.
נזם.
נאנחתי בקולניות, ואז שמעתי דפיקה על דלת חדרי.
"פתוח…" מלמלתי בישנוניות.
"היי." אמי נכנסה לחדרי, וכשראתה את אפי, פיה נפער והבעה עצבנית נמרחה על פניה.
"עשית נזם?!" היא צרחה, לחיה מאדימות.
"מסתבר." פיהקתי בשיעמום, ואז כאב לי האף.
מסקנה- מספיק עם הפיהוקים.
"שתהיי לי בריאה, מה קורה איתך?! מה את נערה מתבגרת?!" היא נזפה בי.
"מסתבר." צחקקתי והתיישבתי במיטה ישיבה מזרחית.
"אוף…" מלמלה אמא ויצאה מהחדר שלי.
רציתי גם לעשות קעקוע, והמקעקע לא נתן לי. היום אני אלך לעשות קעקוע.
***
לבושה בג'ינס קרעים צמוד וגופיה שחורה, משקפיי השמש על ראשי ושפתיי מרוחות באודם אדום קלאסי, נכנסתי לחנות הקעקועים שנחקקה בזכרוני.
מיד לעיניי נגלה אותו בחור עם שיער חום בהיר, עיניים ירוקות, גוף שרירי וחסון, וזרועות מקועקעות.
אלוהים, יש לו לפחות אלף קעקועים.
מבטו היה נעוץ במסך מחשב, ועל אפו נחו אותן משקפיים אלגנטיות.
"אהמ," כיחכחתי בגרוני. מבטו הורם אלי, ומיד נהפך למשועשע.
"חזרת, פרינססה." הוא סגר את מחשב הנייד, ועכשיו בחן אותי לגמרי, ומבטו גם השתאה על החזה שלי. כיכחתי בגרוני פעם נוספת,
"באתי לעשות קעקוע." שילבתי את ידיי על חזי, וחיוך קטן נמרח על שפתיי.
"האף שלך אדום, שמת משחת עיניים?" חייך אלי וקם מהכיסא.
הוא עקף את הדלפק ונעמד מולי.
"שמתי." הנהנתי באיטיות.
"אפשר להסתכל על הקעקועים האפשריים?" שאלתי במהירות.
"אחרייך, פרינססה. היה תענוג לעשות לחברה שלך את הקעקוע אתמול, מעניין אם יהיה איתך גם כיף." הוא צחק בשקט.
"כן, בזמן שזיינת אותה על הדלפק, אני חזרתי לבד הביתה." אמרתי במרירות והתיישבתי על כיסא עץ רעוע שהיה שם. לקחתי את האלבום בידיי ודיפדפתי בו.
"אוי, לפרינססה אין נהג פרטי?" סער לעג לי. גלגלתי את עיניי,
"לך תזיין את השולחן, סער." פלטתי בזעם, ולפתע עיניי התמקדו בקעקוע אחד.
פרפר, יפהפה, זעיר, קטן.
הוא היה מצוייר רק בשחור, ואני התאהבתי בו בשניה שראיתי אותו.
"בחרתי." אמרתי במהירות. סער גלגל את עיניו,
"מה בחרת?" שאל בזלזול.
הצבעתי על הפרפר ועיניו של סער נפערו,
"איפה?" שאל בשקט.
"בעצם הבריח." חייכתי והצבעתי על הנקודה בה אני רוצה את הקעקוע.
"בואי." הוא סימן לי לעקוב אחריו לכיוון החדר בו הוא יקעקע אותי.
"תורידי את החולצה ותזכבי על המיטה," הוא הצביע על מיטה רעועה וגבוהה.
חילצתי את גופי מהגופיה השחורה שלבשתי וחזיית תחרה אדומה נגלתה לעיניו של סער, שניצתו במין זדון. בלעתי את רוקי ונשכבתי על המיטה, שלא הייתה כל-כך נוחה.
"את מודעת לכך שזה יהיה כואב, כן?" מבטו ניתק מחזייתי האדומה, הנהנתי.
הוא הדביק שבלונה של הפרפר שרציתי במקום בו רציתי את הקעקוע, ולפתע שמעתי זמזום. הכנתי את עצמי לכאב מטורף.
עצמתי את עיניי בחוזקה, בזמן שהמחט התחילה לחרוט את גופי בכאב חד.
"פאק…" מלמלתי בכאב ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.
***
"סיימנו," זימזום המכונה פסק, הכאב רק התעצם.
נאנחתי בהקלה והתיישבתי במיטה, בזמן שסער השפיל את מבטו אל החזה שלי ובידיים מיומנות הוריד את השבלונה.
פרפר יפהפה היה מקועקע על עצם הבריח שלי, ואני צחקקתי בשקט.
הרגשתי את מבטו של סער, אך כשהרמתי את מבטי אליו ראיתי שהוא מכין תחבושת לבנה ואלכוהול.
בחנתי את תנועותיו האיטיות, האדישות במעט. הוא גבר יפה.
"זה ישרוף מעט," הוא ניגב את הקעקוע ברכות, והרגשתי את האלכוהול צורב את עורי.
לאחר מכן הוא מרח משחה קרירה ומרגיעה על עורי הרגיש, וחבש את הקעקוע, שהיה מוסתר תחת תחבושת לבנה ונקייה.
"פעמיים ביום, במשך חודש." הוא שם בידי את המשחה בה הוא השתמש, ויצא מהחדר.
עדיין חסרת חולצה, משכתי את הגופיה שלי מצד המיטה ויצאתי מהחדר. החנות הייתה ריקה, אז לא הייתה לי בעיה להסתובב בחזיה.
"את לגמרי לא מתביישת בשדיים שלך," פלט סער בשעשוע והתיישב בכיסא שלו, מאחורי הדלפק.
"אתה חושב שאני צריכה להתבייש?" הרמתי גבה, ולאחר מכן השפלתי את מבטי אל שדיי.
"לא נראה לי." הוא גם נעץ את מבטו בחזה שלי, ואני הרגשתי את לחיי מסמיקות מעט. לבשתי באיטיות את חולצתי ונעמדתי מול סער. השולחן הפריד בנינו.
"כמה אני חייבת לך?" התיישבתי בכיסא מולו.
"ארבע מאות חמישים," חייך אלי חיוך קטן ויפה.
הנהנתי והוצאתי את כרטיס האשראי שלי, נתתי לו אותו וחיכיתי שיגבה את התשלום.
"את והחברה שלך, אתן שונות." הוא אמר ברצינות.
"שונות? כן, היא נואשת לחבר. אני לא." גיחכתי. הוא הניח את כרטיס האשראי על השולחן ואני החזרתי אותו לארנקי,
"את מלאת ביטחון, היא לא." הוא אמר והרים את מבטו אלי,
"את נהנת להיות בחברת בנות שלא כוסיות כמוך?" הוסיף בליגלוג. הזעפתי את פניי וקמתי מהכיסא,
"אני לא נמצאת עם פלג כדי לעלות לי את הבטחון העצמי, אם לזה אתה מתכוון." אמרתי באיפוק. לא רציתי ליצור מצב לא נעים.
"אני דווקא חושב שכן, הרי זה ברור שהיא ואת לא באותה הליגה, ואת מנצלת את זה."
"את זה אתה אמרת." סיננתי בזעם, סובבתי את גבי אליו והתקדמתי ליציאה.
"אה, והיא לא כלבה." הוא הוסיף מאחורי.
יצאתי מהחנות בטריקת דלת רועשת.
אלוהים, מה עובר על הבחור הזה?! הוא לגמרי מתוסבך!
נכנסתי לרכב שלי ונסעתי לכיוון בית החולים.
***
"יש לי פגישה עם אריאלה פרונקלין," כירסמתי את שפתי התחתונה בחרדה. בכל פעם שאני חוזרת לכאן, זאת אומרת, פעם בשבוע, אני מתמלאת חרדה ורצון לברוח מכאן.
"כן, אורי. היא מחכה לך בחדר שלה." הפקידה חייכה אלי חיוך זהיר, כאילו פחדה שאשתגע בכל רגע. בלעתי את רוקי והפנתי את גבי אל הפקידה, מתחילה לצעוד בחשש לכיוון המחלקה. להכנס למחלקה מעורר בי זכרונות לא כל כך טובים.
"אני רוצה לצאת מכאן, בבקשה," אישה אחת בכתה. ידיה אחוזות במדיו של הרופא הפסיכיאטרי והיא התחננה על נפשה. כמו כולן כאן, גם היא רצתה לברוח מהמקום הזה.
האצתי את מהירות צעדיי, ולבסוף ראיתי את חדרה של אריאלה, דלת החדר פתוחה. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת במהירות. אריאלה הרימה אלי את עיניה החומות והחמימות, מביטה בי בחיוך קטן,
"שבי, אורי." התיישבתי על הכיסא שמולה, מתנשפת במהירות.
"קשה לך לחזור לפה, אני רואה." מבטה של אריאלה היה חם ומזמין, היא רצתה שאני אספר לה.
"בכל פעם שאני נכנסת למחלקה, אני נזכרת בה." לחשתי בשקט.
"אני נזכרת שהיא זאתי שהפכה אותי למה שאני, שהיא זאתי שהוציאה בי את הצד הזה, ובכל זאת, אני לא יכולה להפסיק לאהוב אותה ולהתגעגע אליה, אפילו לא לשניה." הדמעות טיפסו במעלה גרוני.
"תתחדשי על הנזם, ועל הקעקוע." לפתע אריאלה אמרה, וחייכה חיוך רחב.
"אני רואה שבכל זאת לא וויתרת על החלומות שלך." צחקה ושילבה את ידיה על החזה שלה.
"כן, המחלה רק עיקבה את ההגשמה שלהם קצת." צחקקתי בשקט.
"זאת לא מחלה, אורי. את היית צעירה מדי, את לא ידעת איך להתמודד עם זה, וזה הוציא בך צד שלא היה אמור להתגלות."
"ולצד הזה קוראים דיכאון." בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי.
"ודיכאון זה דבר שאפשר לחיות איתו." אריאלה אמרה ברכות.
"אני מתגעגעת אליה, אני כל כך מתגעגעת אל רוז." דימעה זלגה במורד הלחי שלי.
"את עשית את המעשה הנכון שמסרת אותה, אורי. היא הזיקה לך, ואת הזקת לה." אמרה אריאלה בשקט.
זה נכון.
הזקתי לילדה שלי.