"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק עשירי

פרק 10 – איבדתי את הספירה

"היי," אדם חייך אלי ונכנס אל הדירה שלי. חייכתי מעט וסגרתי את הדלת.
"אנחנו נתחיל היום, למרות שעדיין לא השלמת עם אמא שלך." הוא הזעיף לכיווני מבט. גלגלתי את עיניי וניסיתי למחוק את חיוכי. אדם פשוט גורם לי להרגיש זורחת בזמן האחרון.
התיישבנו על הספה בסלון, ואדם חייך לכיווני,
"יש לך תמונות של רוז?" שאל ברכות. חייכתי והנהנתי, קמתי מהספה והלכתי לכיוון חדר השינה. פתחתי את הארון שלי והוצאתי מתחת לערימת בגדים מעטפה גדולה.
הלכתי בחזרה לסלון והנחתי את המעטפה על השולחן,
"היא הייתה אצלי עד גיל שנה וחצי, אבל אז החלטתי שלהיות אמא זה פשוט גדול עליי בגיל צעיר כזה, אז מסרתי אותה לאימוץ." נשכתי את שפתי התחתונה. כעסתי על עצמי. איך יכולתי לשלוח את רוזי שלי לאימוץ? היא הייתה חלק ממני במשך שנה וחצי, היא הייתה כל מה שהיה לי. הילדה זאת הייתה האושר שלי, ואני פשוט העברתי אותה למישהו אחר.
אדם לקח בידיו את המעטפה ופתח אותה, הוא הוציא את ערימת התמונות המוכרת מדי והתחיל להעבור תמונה תמונה.
מבטו השתאה על תמונה שגרמה לבטני להתהפך. בתמונה רוז הייתה מצולמת, איתי, ועם איתן, אבא של רוזי. רוז הייתה רק בת חצי שנה, והשיער הבלונדיני שלה היה כל כך דליל, שבקושי ראו אותו בתמונה. היא הייתה קטנטונת, מצומקת, ועיניה הכחולות והגדולות היו היחידות שבאמת שמו לב אליהן. הן זרחו. כמו שהעיניים שלי בתמונה. העברתי את מבטי אל איתן. שיערו החום-בהיר ועיניו הכחולות גרמו לליבי השבור להסדק.
"זה האבא?" לפתע קולו של אדם נשמע, שקט ורך. הנהנתי, מנסה להעלים את הדמעות הארורות שעיקצצו והציפו את עיניי.
"הוא נעלם חצי שנה לפני שמסרתי את רוז לאימוץ, הוא לא אמר שום דבר, הוא לא נפרד, הוא לא הראה שמשהו לא בסדר, הוא פשוט נעלם. בדיוק כמו אבא שלי." הדמעות המרות זלגו במורד לחיי, הורסות את כל חומות ההגנה שבניתי במשך הזמן.
"אורי…" קולו של אדם היה רך, והרגשתי ידיים חמות נכרכות סביבי ומוחצות אותי אל חזה שרירי ומוצק. באותו הרגע, רק רציתי את רוז בחזרה. רק רציתי לראות את הפנים היפות שלה. היא בטח גדלה והפכה להיות אפילו יותר יפה.
"אני כל כך מתגעגעת אליה, אדם. היא הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי אחרי שאיתן עזב, ואני פשוט מסרתי אותה. אני לא יודעת בכלל למה." ייבבתי אל חזהו, גופי רועד מהבכי המעורר רחמים.
"אני מבטיח שהכל יהיה בסדר, אנחנו נחזיר את רוז אלייך, אני מבטיח." ראשו נקבר בשיערי הקצר. חמימות הציפה את ליבי. לא באמת חשבתי שהוא יקח את העניין הזה בכל כך רצינות.
"אתה מדהים." לחשתי בשקט, הרמתי את מבטי אליו. עיניו היפות הביטו בעיניי, הרגשתי את לחיי מאדימות ממבוכה.
"אני הולך לעזור לך, אורי. אני נשבע לך שאני לא אנוח עד שהבת שלך תחזור אלייך." שפתיו הוצמדו למצחי, בזמן שבגופי עבר רעד משונה.
רעד שלא הרגשתי הרבה זמן.
כל גופי רתח.

שפתיו ירדו לאורך פניי, הוא נשק לאפי, וללחיי, ולבסוף, שפתיו היו במרחק נגיעה משפתיי. כל חושיי בערו, העיקצוצים בין רגליי רק גברו מרגע לרגע, ואני רציתי אותו יותר מכל דבר אחר.
כל המחשבות נעלמו, כל הרגשות אשם, כל ההרהורים.
"לעזאזל, אורי." אדם פלט בשקט, ומיד שפתיו נצמדו לשפתיי. עיניי נעצמו בפתאומיות וידיי עלו אל שיערו ונקברו בו. משכתי אותו קרוב יותר אלי, הייתי צריכה אותו קרוב יותר.
התחיל להקשר בבטני קשר, שרק רציתי שיפרם. ידיו של אדם שוטטו על גבי והעלו מעט את חולצתי,
שפתיו ירדו אל צווארי ומצצו אותו, נשקו לו, שיניו עברו עליו ברכות, ואני התפתלתי תחת מגעו האלוהי.
"תמר…" לפתע הוא לחש בשקט. גופי התקשח, המציאות הכתה בי. לעזאזל, מה עשיתי?
הדפתי את אדם הרחק ממני, סידרתי את חולצתי וקמתי מהספה במהירות.
"אורי-"
"אני חושבת שכדאי שתלך עכשיו, אדם." לחשתי בקול רועד.
"אני כל כך מצטער, אורי-"
"בבקשה, רק תלך." השפלתי את מבטי אל הרצפה. על מה הוא מצטער? הוא לא אשם. אני כל כך חסרת התחשבות, אני כל כך אגואיסטית. מה עשיתי? איך יכולתי לעשות את זה?
מבלי להגיד דבר, אדם לקח את דבריו ויצא מדירתי, משאיר אותי עמוק בתוך המחשבות.
***
ישבתי מאחורי הדלפק, גולשת בטלפון שלי, בפייסבוק של סיוון ואלמוג.
הייתי בעבודה, אבל לא היה אכפת לי. טוב, סער היה עסוק בלקעקע בחורה, וידעתי שהם במילא לא יצאו מחדר הקעקועים בקרוב.
התעקבתי על התמונה של רוז, אלמוג וסיוון. שלושתם חייכו למצלמה, פיה של רוז היה מרוח בשוקולד, ועיניה הכחולות זוהרות, בורקות.
בלעתי את רוקי, מנסה לשמור על עיניי יבשות.
"היא יפה," לפתע שמעתי את קולו סער מעליי. אלוהים, מה אני אומרת לו עכשיו? כאילו החיים שלי לא מסובכים מספיק…
"מי זאת?" הוא שאל. הרמתי את מבטי אליו, בעיניי מבט משועשע,
"עזבת את הבחורונת לבד בחדר הקעקועים? אוי, סער ילד רע." אמרתי בשעשוע, צחקקתי בשקט למראה עיניו אשר התגלגלו להן,
"מצחיקה." אמר ביובש.
"ידוע," קרצתי לו והחזרתי את מבטי אל המסך. התמונה של המשפחה המאושרת עדיין התנוססה עליו.
"זאת בת דודה שלך? כי היא דיי דומה לך," לפתע סער אמר בשקט. חייכתי חיוך קטן,
"כן, זאת בת דודה שלי." שיקרתי.
"רגע, אתה חושב שאני יפה?" חיוך רחב נפרש על פניי. סער גלגל את עיניו, אך ראיתי שהוא מסתיר את חיוכו,
"תמשיכי לעבוד, פרינססה," הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון חדר הקעקועים.
"אני אזכור את זה לעד!" אמרתי ברגשנות מזוייפת, וסער נכנס לחדר הקעקועים. צחקקתי בשקט והנדתי בראשי.
***
נכנסתי לדירה הריקה שלי, כמו בכל יום בשבוע האחרון. חלצתי את נעליי העקב שלי והתיישבתי על הספה, עייפה.
מישיבה עברתי לשכיבה על הספה, ועצמתי את עיניי. המחשבות התרוצצו במוחי, ואט אט נדדו אל אדם. אני לא מאמינה… איך אני אסתכל בעיניים של אמא? איך אני אוכל לדבר איתה מבלי לחוש רגשות אשם?
הדמעות במהירות מצאו את דרכן במורד לחיי, כמו בכל יום קשה שעובר עליי. לא פלא שגם אבא שלי עזב אותי, אני הילדה הכי גרועה ביקום.
נאנחתי בשקט וקמתי מהספה, הלכתי לכיוון המטבח והוצאתי מתיקי את קופסת הכדורים שלי. מילאתי לעצמי שתי כוסות מים והתיישבתי על הכיסא שמול השיש. הבטתי בקופסת הכדורים ולחשתי בשקט,
"אני לא רוצה להיות דכאונית." הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי,
"אני רוצה להיות מאושרת, לחיות את הרגע, אני רוצה את הילדה שלי בחזרה," מחיתי את דמעותיי.
"היא תהפוך אותי למאושרת, לא אתם, כדורים מטומטמים!" צרחתי בכאב, גופי רועד מהבכי החלוש ומהיפחות שנפלטו מפי.
לקחתי שני כדורים והנחתי אותם על לשוני, שתיתי אותם עם חצי כוס מים, וחזרתי על הפעולה פעם נוספת.
ארבעה כדורים.
נו, כדורים מטופשים, תעבדו!
שישה כדורים.
למה אתם לא עובדים? הדבר היחיד שאני מרגישה זה כאב.
שמונה כדורים.
אני חושבת שאתם מתחילים לעבוד, אני חושבת שאני מתחילה להרדם.
ארבע עשרה כדורים.
אני בולעת אתכם כמו מים, הפעם בלעתי ארבעה בבת אחת.
שמונה עשרה כדורים.
כאן, כבר איבדתי את הספירה.