"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק ראשון

פרק 1 –

*הודעה*
לפני שאני מתחילה את הפרק, אני רוצה להודיע כבר מההתחלה שהסיפור הזה הולך לכלול הרבה מאוד קטעים מיניים וגסויות למינהן, יהיו פחות צינזורים, אם בכלל.
אם זה יפריע לקוראות בצורה קיצונית – לא בתגובות, לשלוח לי הודעה במייל ולרשום לי שיש בעיה עם הפרקים שאני מעלה.
תהנו מהפרק (:
נ.ב –
בכל פעם שיש ~~~ זה פלאשבקים מהעבר של אוֹרי.
***
שכבתי מעליו, מתנשפת במהירות. דופק ליבי מואץ, עיניי כמעט ונעצמות.
לפני שאני ארדם, קמתי ממנו במהירות והתחלתי להתלבש, לא רציתי להשאר יותר מהנדרש.
"את הולכת?" הוא התיישב במיטה, מתנשף במהירות.
"כן." אמרתי בקצרה ונעלתי את נעליי העקב השחורות שלי.
"איך תחזרי הביתה?" הוא שאל בדאגה. נלחמתי בדחף לגלגל את עיניי.
שלא ישאל שאלות מיותרות, שבמילא לא באמת מעניינות אותו.
"אני אתפוס מונית." חייכתי במתיקות וחטפתי את התיק שלי מהשידה שלצד המיטה.
"טוב." הוא אמר בקצרה וקם מהמיטה, ערום. הוא לא בדיוק התבייש בגוף האלוהי שלו, וטוב… הוא גם לא היה צריך להתבייש.
הוא יצא מהחדר, והנחתי שהוא הלך להתקלח. יצאתי גם אני מהחדר והלכתי לכיוון היציאה.
יצאתי מהבית במהירות.
אלוהים, איזה לילה.
***
ברגע בו כף רגלי נכנסה לבית, האורות שבסלון נדלקו ואמי נגלתה לעיניי, ישובה על הכיסא המתנדנד שלה ומחכה לי.
היא עושה את זה בכל לילה שאני יוצאת.
"איפה היית?" היא קמה במהירות מהכיסא הישן והמרופט והתקדמה לכיווני, מניחה את ידיה על כתפיי.
"אמא, אני ילדה גדולה, אני כבר בת עשרים ושתים, מספיק." נשקתי ללחי שלה והתקדמתי לכיוון המטבח. אלוהים, הגרון שלי יבש.
"זה לא אומר שאת יכולה להעלם לי באמצע הלילה, אוֹרי. את עדיין הילדה שלי, הילדה היחידה שלי." אמא עקבה אחריי למטבח. הוצאתי כוס מהארון ומילאתי אותה מהתמי ארבע,
"אני הילדה שלך, ואני תמיד אהיה הילדה שלך, אבל אני כבר לא בת חמש, אני לא תינוקת." אמרתי בזעם מתון ולגמתי מהמים הקרירים. אני לא יכולה יותר, היא לא מפסיקה לדאוג.
"את חוזרת בארבע לפנות בוקר הביתה, אני לא סתומה, אני יודעת שהיית עם גבר." היא לקחה גם לעצמה כוס מים קרים.
"פרס?" נחרתי בבוז והנחתי את הכוס הריקה בכיור.
"מה אני אעשה איתך?" היא מלמלה ונעלמה בחזרה אל הסלון. נאנחתי בשקט והתיישבתי על הכיסא הגבוה שלצד האי.
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק שלי, שהיה מונח על האי, וראיתי שקיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה.
'נהנתי איתך היום, אם תרצי עוד – את יודעת לאיפה לבוא'.
גלגלתי את עיניי ומחקתי את ההודעה. לא משנה כמה הוא נראה טוב, עם גברים שעפים על עצמם יותר מדי אני לא מתעסקת.
קמתי מהכיסא וקיפצתי חזרה אל הקרקע. מילאתי לעצמי עוד כוס מים והוצאתי מתיקי את הקופסא הקטנה בה אני שמה את הכדורים שלי. הנחתי כדור אחד על לשוני ובלעתי אותו ביחד עם המים. הנחתי את הכוס בכיור והתחלתי ללכת במהירות לכיוון חדרי. נכנסתי לחדר, סגרתי בשקט את הדלת והדלקתי את האור. פשטתי את השמלה השחורה אשר לבשתי והחלפתי לפיג'מה פרוותית ונעימה.
נעמדתי מול המראה וסירקתי את שיערי הבלונדיני והקצר, שהגיע עד כתפיי. לאחר מכן הסרתי את האיפור מפניי, ועיניי הירוקות והגדולות הביטו בי בתמיהה.
~~~
"את בטוחה שהכדורים האלו יעזרו לי?" הבטתי במרשם שהיה בידי בסלידה.
"אני בטוחה, אוֹרי. הכדורים האלו יכולים רק לשפר את המצב שלך." חייכה אלי אריאלה.
הנהנתי באיטיות והכנסתי את המרשם לתיק.
~~~
ניערתי את ראשי והלכתי לכיוון מיטתי. כיביתי את האור בעזרת המתג שלצד מיטתי ועצמתי את עיניי.
כעבור דקות אחדות שקעתי בשינה עמוקה.
***
התיישבתי על הכיסא הגבוה לצד הבר.
"ומה בשבילך?" הברמן חייך אלי חיוך רב.
"אולסטר." אמרתי בשעמום וגלגלתי את עיניי לכיוונו.
"מיד." הוא התעלם מההתמעלמות הנחרצת שלי ומילא לי כוס גדולה בבירה לבנה.
הוא הניח אותה על הבר ואני שילמתי את הסכום שהייתי צריכה לשלם על הבירה.
לגמתי מהבירה באיטיות והתענגתי על הטעם המריר אך השובה.
תמיד שאני צריכה להרגע אני הולכת לאיזה בר נחמד, כדי לשתות בירה. הבירה מרגיעה אותי, גורמת לי לתחושה טובה, אבל לא גורמת לי להאבד בשיכרון.
"הכל טוב?" הברמן הסתכל עליי, מבטו היה נראה מעט מודאג. צחקתי, למרות ששום דבר לא היה מצחיק.
"כאילו שאכפת לך, בעולם הזה כל אחד דואג לתחת שלו…" מלמלתי בשקט וגלגלתי את עיניי.
כן, לא תמיד קל לדבר איתי וליצור איתי שיחה, אני בדרך כלל מרחיקה אנשים.
העולם הזה חרא.
"חבל שאת לוקחת את החיים בכזאת גישה." לפתע הברמן אמר. משכתי בכתפיי,
"פסימיות שליטה." חייכתי בילדותיות והפרחתי לו נשיקה באוויר. הפעם תורו לגלגל עיניים.
צחקקתי בשקט. בחנתי את הברמן.
היה לו שיער בלונדיני מלוכלך שהיה משוך לאחור בג'ל ועיניים כחולות גדולות. היו לו פנים נאות, ולפי מה שהצלחתי לראות, גם הגוף לא רע.
"תגיד," חייכתי חיוך פלרטטני,
"מתי מסתיימת לך המשמרת?"
***
אבוי אבוי אבוי זה פרק כל כך נוראי דיי הבושה.