"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק שביעי

פרק 7 – מרחב אישי

"הלו?" קולי קטן, כמעט ולא נשמע.
"היי, אורי. את צריכה משהו?" קולה של סיוון, האם המאמצת של רוז נשמע לחוץ.
"אני… חשבתי… אולי אני אוכל להפגש עם רוז, לכמה שעות? אני מתגעגעת אליה." קולי כמעט ולא נשמע. הוא שקט.
"לא, אורי. אני מצטערת, כשמסרת אותה היה הסכם שלא תיפגשו יותר, אלא אם היא תרצה לפגוש אותך." סיוון אמרה בקול נוקשה.
כשמסרתי את רוז לסיוון ולאופק, שני ההורים המאמצים, סיוון הייתה נראת לי חמודה וגמישה מבחינת פגישות.
לא ידעתי כמה טעיתי.
"זאת הבת שלי, סיוון. אני מתגעגעת אליה." ניסיתי לשלוט בקולי, ולא להשמע מתחננת ונואשת.
"לא." השיחה נותקה, ועיניי התמלאו דמעות. הנחתי את ראשי על הדלפק ועצמתי את עיניי.
"לא לשכוח למרוח את המשכה פעמיים ביום," קולו של סער נשמע, ושמעתי גם צעדים מתקרבים אלי.
הרמתי את מבטי וגיליתי אישה בלונדינית יפה, בעלת שיער ארוך ועבה.
"היי," היא חייכה אלי מעט. ניגבתי את לחיי הלחות וחייכתי אליה בחזרה,
"הקעקוע עולה ארבע-מאות שקלים," ניסיתי למתוח את חיוכי ולהפוך אותו לגדול יותר, אך לא הצלחתי. האישה הגישה לי את כרטיס האשראי שלה, אני העברתי אותו והעברתי את הכסף לחשבון של החנות.
"תודה, המשך יום טוב." אמרתי, קולי רועד מעט. החזרתי לה את כרטיס האשראי,
והאישה רק חייכה ויצאה מהחנות.
"מה יש?" סער שאל אותי. הרמתי את מבטי אליו והנדתי בראשי,
"מה זה עניינך?" התעצבנתי. סער הרים את ידיו, נכנע, ואמר בזעם,
"אל תוציאי עליי את העצבים שלך, אורי." הוא נעץ בי עיניים חודרניות. גלגלתי את עיניי והנחתי שוב את ראשי על השולחן, עייפה מכל היום הארוך הזה, שלא רוצה להגמר.
***
"אני בבית," מלמלתי בשקט, למרות שידעתי שבמילא לאף אחד לא אכפת אם אני בבית, או לא.
"היי," אמי יצאה אלי מהמטבח, אחריה יצא גם אדם.
"היי…" מלמלתי בשקט והתחלתי להתקדם לכיוון המטבח. מילאתי לעצמי כוס מים והוצאתי את קופסת הכדורים שלי, הנחתי כדור אחד על לשוני ובלעתי אותו יחד עם המים הקרירים שהרטיבו את גרוני היבש.
"שמעתי שהתקשרת לסיוון, היא התקשרה להודיע לי." אמי נעמדה מולי, ידיה על החזה שלה. גם כן הסיוון הזאת, שתלך לקפוץ מבניין.
"נו? ו?" שאלתי בחוסר סבלנות והכנסתי בחזרה את קופסת הכדורים לתיקי.
"את מודעת לכך שאת לא יכולה להפגש עם רוז, נכון, אורי?" קולה היה נוזף וכועס. גלגלתי את עיניי,
"למה לא? היא הילדה שלי, אמא, לא של הסיוון הזאת והאופק הזה, אני גידלתי את הילדה הזאת במשך שנה וחצי, אז שלא יתפסו תחת ויחשבו שאם הם מטפלים בה חצי שנה אז הם ההורים הביולוגים שלה." החמצתי את פניי ושילבתי את ידיי על חזי. למה היא תמיד חייבת להדחף לנושא הזה?
"ואת לא יכולת להסתכל על הילדה הזאת, אורי. שכחת ששתיכן הייתן במחלקה מעל לשנה? שכחת את זה?" קולה היה צורם. היא עכשיו באמת הייתה עצבנית.
"אבל עכשיו אני בריאה! אני מתגעגעת אליה, היא הילדה שלי!" צרחתי עליה בזעם, לא שמה לב למעשיי החסריי הגיון.
"היא לא נחשבה הילדה שלך מהרגע שמסרת אותה לאימוץ." אמא ירקה בעצבים, הסתובבה ויצאה מהמטבח. משאירה אותי המומה, ועם עיניים דומעות.
בלעתי את הגוש שעמד בגרוני, חטפתי את התיק שלי מהשיש ויצאתי מהמטבח. מבלי להביט לאחור, יצאתי מהבית, ובדיוק ראיתי את אדם יושב ברכב שלו ומתניע אותו.
נופפתי אליו, מסמנת לו שיחכה.
נכנסתי לרכב וחגרתי את עצמי,
"אתה הולך לבית שלך?" שאלתי במהירות, מנסה להעלים את הדמעות שהופיעו בשדה ראייתי.
"כן, מה קרה, אורי?" קולו היה נשמע מודאג. הנדתי בראשי,
"זה לא חשוב, אני… אני אוכל להשאר אצלך כמה ימים? אני נשבעת שרק כמה ימים." הבטתי באדם בהתחננות.
אדם הביט בי בעיניים לא מבינות, בעיניים חשדניות מעט,
"רבת עם אמא שלך, אורי?" הוא שילב את ידיו על החזה שלו, הנהנתי באיטיות ושיפשפתי את עיניי הדומעות.
"את ותמר חייבות להתחיל להסתדר…" אדם מלמל בכניעה, והתחיל לנסוע לכיוון ביתו. הסטתי את מבטי אל החלון והשענתי את ראשי עליו, עצמתי את עיניי.
לא לקחתי בגדים, לא לקחתי כלום. רק הכדורים, הטלפון שלי והארנק שלי אצלי.
"את מוכנה להסביר לי מי זאת רוז?" לפתע קולו של אדם נשמע. הוא היה נשמע רגוע, אך אני נתקפתי פאניקה. הוא שמע את השם שלה? אולי הוא בכלל יודע מי זאת ורק רוצה שזה יבוא ממני?
"זה… זה לא משנה כרגע." נאנחתי בשקט, פקחתי את עיניי והבטתי באדם, שהיה נראה כל כך מרוכז בנהיגה. חייכתי חיוך קטן כשראיתי את השיער שלו, שהיה פרוע במעט.
"את מודעת לכך שזה דיי מפחיד, הבהייה שלך בי, כן?" הוא התבדח, חייכתי חיוך רחב יותר,
"אני בחורה מפחידה, אדם. חשבתי שכבר הבנת את זה." הרמתי את גבותיי בשעשוע, בזמן שחיוך יפה נמתח על שפתיו של אדם,
"לומדים להסתדר איתך." העיף לכיווני מבט וחזר להביט בכביש.
"חה, החיים בזבל, תזכור את זה." גלגלתי את עיניי והסטתי את מבטי בחזרה לחלון.
"זוכר, אל תדאגי." קולו היה שקט וקודר, והנחתי שפגעתי בנקודה רגישה במעט.
"גם אני זוכרת, בכל שניה."
***
"זהו ביתי הצנוע," חייך אדם בציניות. נכנסנו לדירה קטנה ויפה, נקיה ומרוהטת בטעם טוב.
"אני אוהבת את הבית שלך," אמרתי בשקט, מעבירה מבט בציורים אשר היו תלויים על הקירות.
"זה אומן מקומי, חבר טוב שלי." אמר אדם, כששם לב שאני מביטה בציורים היפים.
"הוא מוכשר." אמרתי את המובן מאליו.
"בהחלט." צחק אדם.
"אני… אני יכולה לישון על הספה, נכון?" בלעתי את רוקי, לחיי הסמיקו במבוכה. אני לא מאמינה שאני הולכת לישון כמה ימים אצל הבן זוג של אמא, זה לגמרי מטורף.
"בטח." חיוך רך שיחק על שפתיו, ואני מצאתי את עצמי מאדימה אפילו יותר. אדם לגמרי חתיך, הוא לוהט. איך אמא שלי הצליחה למצוא לעצמה כזה חתיך, ורק אני תקועה בעבר? רק אני לא מסוגלת להמשיך עם החיים המזדיינים האלה?
"אני שמחה שאתה הבן זוג של אמא שלי, אתה טוב בשבילה. אתה משמח אותה." חייכתי מעט והשפלתי את מבטי אל הרצפה.
"אני שמח להיות עם אמא שלך, אני חושב שזאת היא שהופכת אותי למאושר." קולו היה רציני, ידעתי שהוא מתכוון לדברים שנפלטים לו מהפה.
"הלוואי והיה מישהו שהיה הופך אותי למאושרת," פלטתי מבלי לשים לב לדבריי. חייכתי חיוך קל והעברתי את מבטי אל ספת הבד האפורה.
"הוא יגיע, אני בטוח." אדם חייך, ואז הציץ בטלפון שלו.
"אני חייב ללכת לעבודה, אבל תרגישי בבית. אגב, איך אצל סער? הוא מתנהג אלייך טוב?" צחק מעט אדם. גלגלתי את עיניי,
"הוא נוראי, פשוט נוראי." סיכמתי את סער במילה אחת, שלגמרי התאימה לו.
"צריך ללמוד להכיר אותו, הוא נראה קשוח וחסר לב, אבל הוא לא מי שכולם חושבים." אדם קרץ לי,
"אני חייב ללכת, נדבר." הוא יצא מהבית היפה, ואני התחלתי להסתובב בבית הלא מוכר.
בחנתי את הציורים. חלקם היו שמחים, חלקם היו עצובים. העצובים יותר משכו את העין שלי, בגלל שהם היו עמוקים, ועם כוונות.
"אהמ, היי," לפתע שמעתי קול גברי מאחורי. קפצתי במהירות, מופתעת, והסתובבתי להביט בו.
בגבר הכי יפה שראיתי בחיי.
שיערו שטני מלוכלך, פרוע על ראשו, עיניו ירוקות וגדולות, מעטפת ריסים בלונדינים עטפה אותן. זיפים בלונדינים בצדדיי לחיו, גופו חסון, שרירי, ומנופח, אך לא יותר מדי.
הוא היה גבוה. מאוד.
"מי אתה?!" כל גופי רעד מהתרגשות ובהלה.
"אני השותף של אדם, ומי את?" גבותיו של הבחור הורמו בשאלה.
"אני… מישהי." בלעתי את רוקי, משלבת את ידיי על חזי.
"את יפה, ידעת?" לפתע חיוך פלרטטני נפרש על פניו, ועיניו התכהו בתשוקה בזמן שנדדו אל חזי. נאנחתי בזעם,
"אני הבת של הבת זוג של אדם." שיניתי נושא במהירות, לא נענת לחיזורים שלו.
"הו, את אורי." חיוכו התרחב, בזמן שאני הבטתי בו, מהורהרת.
אדם סיפר לו עלי? טוב, לא ידעתי שאדם מייחס אלי חשיבות בכלל, חוץ מהבת המציקה של בת הזוג שלו.
"ואתה?" חרקתי את שיניי וחתמתי את פי. הוא חשוד לי יותר מדי.
"ניתאי." אמר בשובבות והתקרב אלי, בזמן שאני פסעתי אחורנית,
"אמ… מרחב אישי, אומר לך משהו?" נהמתי בזעם.
חיוכו של ניתאי התרחב מרגע לרגע, ומבטי הפך לחשדני וחששני.
"לא כל כך." משך בכתפיו. מצמצתי בעיניי מספר פעמים, סובבתי את גבי אליו וחזרתי לסלון.
***
היי בנות, אני מצטערת על הפרק הקצר, אבל אני פשוט לא מסוגלת לכתוב פרקים ראשונים ארוכים ומסורבלים.
סליחה על השעה, אני מקווה שאהבתן את הפרק ❤