"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק שישי

פרק 6 – עבודה חדשה

"חשבת ליצור איתה קשר? את יודעת, היא כבר בת שנתיים." אריאלה חייכה אלי חיוך קטן.
"אני מפחדת שזה יזיק לה, היא כרגע מוקפת במשפחה שאוהבת אותה, במשפחה טובה. אני לא רוצה לנפץ לה את הבועה הקטנה ולקחת אותה מהחממה שלה." לחשתי בשקט, דמעה מלוחה זלגה על הלחי שלי, משכתי באפי.
"יום אחד, היא תרצה לדעת מי היא האמא האמיתית שלה, זאת סקרנות של ילדים." אריאלה חייכה אלי חיוך מנחם והוציאה טישו אחד מקופסאת הטישויים, הגישה לי אותו, ואני קינחתי את אפי.
"אני לא אהיה אמא טובה, אריאלה. אני כרגע מסתפקת בתמונות שהם שולחים לי פעם בחודשיים." משכתי בכתפיי, מנסה להראות שזה לא אכפת לי, אבל זה כן אכפת לי.
איך אפשר שלא יהיה אכפת לי מהבת שלי? מהילדה הקטנה והיפה שלי?
"אני לא מאמינה שעברה חצי שנה מאז שמסרתי אותה…"
"אני חושבת שכדאי שתפגשי איתה, אורי." אריאלה משכה עוד טישו מהקופסא ונתנה לי אותו. הפעם ניגבתי בעזרתו את דמעותיי המרות,
"לא, לא כרגע."
"ומה עם האבא? את בקשר איתו?" אריאלה שילבה את ידיה על החזה שלה, מה שקצת גרם לה להראות מאיימת, אולי אפילו מעט נוזפת.
"האבא?" גיחכתי במרירות,
"האבא שם זין על הילדה, ועליי." קולי הפך להיות שקט. זה נכון, הוא אפילו לא רצה לדבר איתי כשהשתחררתי מהמחלקה, הוא לא רצה לשמוע על ההחלטה שלי למסור את הילדה שלנו, הוא לא רצה שום קשר עם אישה דיכאונית ועם הילדה שלה.
"עדיין לא רוצה לראות תמונות של הילדה?" היא נשכה את שפתה התחתונה, באמת היה נראה שכואב לה לשמוע על מקרה כזה.
משכתי בכתפיי,
"אבא חרא, בדיוק כמו שלי." חייכתי חיוך מר וחסר הומור.
"אל תראי את זה ככה, אבא שלך לא קשור בשום אופן לאותו הבחור שעזב אותך בשעת מצוקה ככה, יש בחורים טובים."
"אני לא נתקלתי בשום בחור טוב, אפילו לא אחד." הצצתי בשעון היד שלי, ראיתי שכבר עברה שעה ורבע,
"כדאי שאני אלך." קמתי מהספה הנוחה, בה שקעתי עד מלפני שניות אחדות.
"אוקיי, את לוקחת את התרופות, אורי?" אריאלה שאלה. היא שואלת את השאלה הטחונה הזאת בכל פגישה שלנו,
"אין לי ברירה." צחקתי בשקט ויצאתי במהירות מהחדר שלה.
***
"היי, ילדונת." אדם התיישב מולי.
הייתי במטבח, יושבת על כיסא הבר הגבוה ומתעסקת במחשב הנייד שלי. הרמתי את גבותיי בשאלה לכיוונו של אדם, שרק חייך והמשיך להביט בי בציפייה.
נאנחתי וסגרתי את המחשב, ממשיכה להביט באדם, שחיוכו התרחב,
"יש לי עבודה להציע לך." אמר בהתרגשות, גלגלתי את עיניי,
"מה? אמא שלך אמרה שאת מחפשת עבודה!" אדם התגונן. נאנחתי בשקט. זה נכון, אני באמת מחפשת עבודה. אני חייבת להעסיק את עצמי בדרך כזאת או אחרת.
הנהנתי,
"תדבר."
"בכל מקרה, חבר שלי, מחפש פקידה. הוא עובד בתור מקעקע, ותוך כדי הוא הפקידה, אז הצעתי אותך." חיוך גדול היה מרוח על שפתיו של אדם. חייכתי חיוך קטן והשפלתי את מבטי אל התחבושת שהייתה מוסתרת מאחורי הסוודר שלי.
"אתה יודע לשמור סוד?" לחשתי, חיוכי התרחב כשאדם הנהן נמרצות.
מתחתי מעט את הסוודר וחשפתי את התחבושת הלבנה.
"עשית קעקוע?" אדם שאל, כמעט צועק. הנחתי את ידי על פיו, משתיקה אותו,
"שקט, אסור שאמא שלי תדע, לפחות לא בשבוע הקרוב. בכל מקרה, הבחור הזה, המקעקע, נחמד?" החזרתי את החולצה למקומה ושילבתי את ידיי על השיש, מניחה את ראשי עליהן.
"הוא קצת דעתני בכל הקשור לנשים, לפעמים הוא קצת מעצבן, אבל בסך-הכל הוא אחלה בן אדם," אדם צחק והעביר את ידו בשיערו.
"אוקיי, מתי אני הולכת אליו?" שאלתי והוצאתי את הטלפון שלי מכיס הג'ינס שלי,
"ותן לי את המספר שלו." הוספתי במהירות.
"תהיי אצלו היום בחמש," הוא קם מהכיסא שהיה מולי, אך השיש הפריד בנינו.
הצצתי לכיוון השעון שבטלפון שלי, השעה ארבע ורבע,
"ורק עכשיו אתה מודיע לי? טוב, בכל מקרה, תן לי את הטלפון שלו." אמרתי ונכנסתי ליצירת איש קשר חדש,
"רושמת?" הוא שאל, ואז נתן לי את המספר של המקעקע.
"מה השם שלו?"
"סער."
בלעתי את רוקי.
יכול להיות שזה פשוט צירוף מקרים?
***
עמדתי מול חנות הקעקועים המוכרת עד כאב. הצצתי על התחבושת הלבנה שלי.
תרתי משמע.
נשמתי עמוקות, והזכרתי לעצמי- אני יכולה לברוח בכל רגע, וחוץ מזה, הוא סתם אנטיפט.
נכנסתי לחנות, ואז ראיתי אותו. שיערו החום הבהיר היה מבולגן על ראשו, וידו הייתה תחובה בו. מבטו היה נעוץ במחשב הנייד שלו, ונראה שהוא היה מאוד עסוק.
"אהמ,"
"הו, את בטח אורי." סער הרים את מבטו אלי, ואז החמיץ את פניו. הוא כנראה לא היה מרוצה מעצם העובדה שאני הייתי הפקידה החדשה שלו.
"אדם שכח להזכיר לי שמדובר בחתיכת כלבה," סער קם ממקומו, עקף את הדלפק והתקרב אלי.
"אדם שכח להזכיר שמדובר בשונא-חינם." ירקתי בארסיות.
"אני כבר רואה כמה אנחנו הולכים להנות." חייך סער חיוך רחב ושילב את ידיו על חזהו.
"לך תזדיין,"
"מצטער, כבר עשיתי את זה הבוקר." הוא חייך בהתגרות, אני חייכתי גם,
"לפחות נהנת." נראה היה שתשובתי הפתיעה אותו, כי לפי דעתי הוא ציפה לתשובה נגעלת ומסתייגת.
"את לא נגד גברים שמנצלים נשים וכל הבולשיט הזה?"
"אני מאמינה במילה הזאת, נו, זאתי, אה, כן, המילה לא. היא בדרך כלל מרחיקה אדיוטים גמורים כמוך." חייכתי ברשעות ושילבתי גם אני את ידיי על החזה שלי.
"אחד-אפס, כלבה." סער מלמל.
"לפחות אתה מודע לכך שאתה אפס,"
"לכי תזדייני," הוא החזיר לי באותה המטבע.
"אין לי חשק כל כך." משכתי בכתפיי וצחקקתי בשקט. גבותיו של סער הורמו בהפתעה מעושה,
"דיי, לא יכול להיות."
"בניגוד אלייך, אני לא חולת מין."
"לכי, לכי תתחילי לעבוד." הוא מלמל בדיוק שזוג דביק נכנס אל תוך החנות. התיישבתי מאחורי הדלפק וחייכתי אל הזוג.
"כלבה…" סער מלמל והלך לכיוון חדר הקעקועים שלו.
"כן, אז מה רציתם לעשות? קעקוע?"
***
נשכבתי על מיטתי, מותשת מהיום המעייף הזה. אני וסער לא הפסקנו לריב לשניה, אני פשוט לא יכולה לסבול אותו.
לא משנה כמה סקסי גבר יכול להיות, אני לא מאמינה שהוא כזה מעצבן, באותה המידה!
הרגשתי את העייפות מכבידה עליי, גורמת לי רק לרצות לעצום עיניים ולהרדם, לשכוח מכל העולם הזה. הלוואי והיה אפשר לשכוח מהעולם הזה, רק לשמונה שעות בודדות.
עצמתי את עיניי, ותמונה של ילדה בלונדינית עם קוקיות קטנות ועיניים כחולות עלתה במוחי.
אני מתגעגעת אלייך, רוזי.
***
אני לא מאמינה שכל כך הרבה חיילים, שרק רצו להגן על המדינה שלנו, ועלינו, נעלמו לנו ככה.
אני לא מצליחה להבין, למה דווקא הם?
הם ילדים, רק ילדים.
יזכור.