"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק תשיעי

פרק 9 – עורך-דין

"זאת… אלוהים… אדם…"
"מי זאת רוז, אורי? למה אני כל הזמן שומע אותך מדברת בטלפון עם בחורה בשם סיוון, על ילדה בשם רוז? למה רבת עם אמא שלך על הילדה הזאת?" הוא סינן בזעם, ראיתי שהוא ניסה לשלוט בעצבים שלך.
"זה ממש לא עניינך, אדם." ירקתי בזעם וקמתי מהספה הנוחה.
"לא ענייני? זה הכי ענייני-"
"איך זה עניינך בדיוק?! אתה כולה הבן זוג של אמא שלי, אדם. אל תנסה להיות משהו שאתה לא." הוא ממש חצוף, האדם הזה.
"כי אני דואג לך, אורי!" הוא הפעם ממש הרים את קולו. בעיניו ראיתי להבה בוערת, אך הכעס אשר בער אצלי מלפני שניות בודדות, כבה. נעלם כלא היה.
הוא דואג לי?
"רוז זאת הילדה שלי." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי אל הרצפה.
"הילדה שלך?" קולו היה חלש, הוא כמעט ולא נשמע. בלעתי את רוקי.
"הילדה שלי." חזרתי על דבריו, מאשרת את החששות שלו.
מבלי להגיד דבר נוסף, לקחתי את הדברים שלי וברחתי מהדירה שלו. אולי הגיע הזמן שאני אתחיל לחפש לעצמי דירה.
***
עמדתי מול הבית המוכר, מול הבית שלי.
הדפתי את דלת הכניסה הכבדה ונכנסתי אל תוך הבית. אמי ישבה בסלון, על הספה, וצפתה בסרט רומנטי, אדם ישב לצידה. נשכתי את שפתי התחתונה, ומבטיהם של אדם ושל אמא הופנו אלי. מבטה של אמא היה כועס, ומבטו של אדם היה מהורהר מעט.
"היי." אמרתי בקור. אמא התעלמה ממני, וגם אדם. מה הקטע שלהם? נאנחתי בקולניות,
"בכל מקרה, באתי לקחת את הדברים שלי. מצאתי דירה שאני אוכל לגור בה." אמרתי במהירות והתחלתי ללכת לכיוון החדר שלי.
"מה?" לפתע קולה של אמי היה מלא דאגה. מה פתאום היא דואגת לי?
"שמעת מה אמרתי." סיננתי בזעם ונכנסתי לחדרי. התחלתי לארוז את כל חפציי. לא שכחתי גם לקחת את התרופה שלי.
דפיקה נשמעה על הדלת שלי וראשו של אדם השתרברב פנימה. גלגלתי את עיניי,
"מה, אדם?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אני אעזור לך להחזיר את הבת שלך אלייך, אורי." הוא נכנס לחדר וסגר אחריו את הדלת. הרמתי את גבותיי, מופתעת מעט, אך יודעת שלעזרה שלו יש מחיר.
"תמשיך." שילבתי את ידיי על חזי,
"ובתמורה אני רוצה שתשלימי עם אמא שלך. לעבור דירה זאת כבר החלטה שלך, אבל זאת אמא שלך, אורי. אל תקחי אותה כמובנת מאליו." קולו היה שקט ורציני, ראיתי את ההערכה שלו אל אמי בעיניו היפות.
"אמרת לה כבר שאתה אוהב אותה?" לפתע שאלתי במהירות. נראה שגם אדם וגם אני הופתענו משאלתי הלא-בדיוק-קשורה-למצב.
"מה זה קשור?" אדם גיחך והביט בי בשעשוע,
"תענה." אמרתי בקשיחות.
"לא, לא אמרתי לה." הוא אמר בשקט. הבעת פניי התרככה.
"למה?" שאלתי בשקט והתיישבתי על מיטתי, אדם התיישב לצידי.
"אני… אני פשוט חושב שאני עדיין לא אוהב אותה, אבל כן בדרך לשם, אם לא יהיו עיקובים, או שיבושים." הוא אמר בשעשוע, אך עיניו היו רציניות וכנות לחלוטין.
"עיקובים ושיבושים?" שאלתי, לא מבינה. אדם רק משך בכתפיו, קם ממיטתי, ויצא מחדרי.
נשכבתי על המיטה וחייכתי חיוך קטן.
לפחות אני מכירה שני אנשים מאושרים ומאוהבים.
***
"תתחדשי על הדירה, היא לגמרי ברשותך." חייך אלי אבי, האיש שמשכיר לי את הדירה החדשה ולהגמרי מהממת שלי.
צחקתי,
"תודה, אבי. אני אשלם לך את התשלום הראשון בעוד שבוע, שאני אקבל את המשכורת. זה בסדר?" שאלתי במעט חשש.
"בוודאי." אבי חייך חיוך רחב, נופף לי ויצא מהדירה, שהייתה שייכת לי, ורק לי.
אבי הוא ממש נחמד, אני חושבת שאני אוכל להסתדר איתו.
אבי הוא גבר בסביבות גיל החמישים, שיער לבן ועיניים חומות וגדולות. הוא מעט שמנמן, אך נאה יחסית לגילו.
העברתי את מבטי על דירתי החדשה.
העיצוב היה נקי, לבן, ומהמם. הספה שהייתה בסלון הייתה לבנה ונוחה, ומולה הייתה מסך טלוויזיה סטנדרטי. היה רק חדר אחד, גדול ומרווח, שהיה בדיוק מה שחיפשתי ורציתי.
הבית היה קטן, אך כן נוח ומרווח, בניגוד לבתים אחרים שהם קטנים.
הלכתי לכיוון המטבח, מילאתי לעצמי כוס מים הוצאתי כדור מקופסת הכדורים שלי. הנחתי אותו על הלשון, הטתי את ראשי אחורנית ובלעתי את הכדור ביחד עם המים הקרירים.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת, והנחתי שזה אדם, כי קבענו שהוא יבוא אלי ונוכל להתחיל לחשוב על דרך בה נוכל להחזיר אלי את רוזי.
פתחתי לאדם את הדלת, והבטתי בו. הוא היה לבוש בטי-שרט לבנה וג'ינס בהיר משופשף, מה שגרם לו להראות סקסי בטירוף. מצאתי את עצמי מסמיקה מעט וזזתי אחורנית, בכדי שהוא יוכל להכנס לתוך הדירה.
"היי." אדם חייך אלי. הוא הביט בדירה וחיוכו התרחב,
"היא יפה, תחחדשי, ילדונת." אמר ופרע את שיערי הקצר. גלגלתי את עיניי וצחקתי מעט,
"אתה חייב להפסיק להתנהג אלי כאילו אני ילדה קטנה, כי אני לא."
"את ילדונת."
נתתי לו אגרוף חלש לבטנו השרירית,
"אתה תראה מה זה ילדונת!" הכרזתי, בזמן שאדם הביט בי בשעשוע,
"זה לא כאב." הודיע. אגרפתי את ידי ונתתי לו עוד אגרוף לבטנו, והפעם הוא צחק והתחיל להחזיר מלחמה. ידיו צבטו את מותניי, ואני צרחתי מעט, ואז הוא התחיל לדגדג את מותניי. צחקתי וניסיתי לברוח ממנו, אך לא הצלחתי.
"דיי! אדם!" צחקתי וצרחתי.
"תכנעי!" הוא ציווה וצחק, בזמן שדמעות צחוק התגלגלו על לחיי.
כנראה שהוא שם לב לדמעות, והפסיק לדגדג אותי. הייתי בין זרועותיו, מתנשפת, עייפה. ידו עלתה אל הלחי שלי וניגבה את דמעותיי, בזמן שאני הרגשתי רעד עובר בין רגליי. לחיי האדימו, וקלטתי שהסיטואציה הופכת להיות מביכה. התרחקתי ממנו מעט וצחקקתי באילוץ,
"בוא נתחיל?" שאלתי, מנסה להעביר את השקט המביך ששרר בנינו.
אדם היה נראה שקוע במשהו, אך באותה השניה הוא הנהן במהירות, ושנינו התיישבנו על הספה.
"צריך להתחיל בתהליך משפטי, אז איזה מזל שיושב לידך עורך-דין לענייני משפחה, נכון?" אדם חייך חיוך רחב, בזמן שהבטתי בו בשאלה,
"איפה?" שאלתי.
אדם הרים את גבותיו וצחק,
"אני, גאונה שלי. אני." הוא חייך בגאווה, ואני הנהנתי בהבנה,
"אהה…"
"בואי אני אתחיל להסביר לך מה אנחנו צריכים לעשות…" הוא מלמל והוציא כמה מסמכים מהתיק השחור שהיה מונח לצידו.
"מה אנחנו צריכים לעשות?" הנחתי את מרפקיי על ברכיי ואת ראשי על ידיי, הבטתי באדם היפה בעיניים גדולות. הוא מאוד יפה. למה הוא כל כך יפה?
"להחזיר את הילדה שלך אלייך." חיוך קטן נפרש על שפתיו, הוא הרים את מבטו אלי ועיניו הביטו בעיניי,
"אני מעריכה את זה, אדם." הרגשתי את ליבי מאיץ, סומק אדמדם הופיע על לחיי.
"עדיין לא השלמת עם אמא שלך." הוא דפדף במחברת קטנה, עיניו מחפשות אחר משהו מסוים,
"היא הכעיסה אותי, אדם. היא אמרה לי דברים קשים." לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. אני עדיין לא מצליחה לעכל שאמא שלי אמרה לי שהילדה שלי לא נחשבת שלי מהרגע בו מסרתי אותה. אני יודעת שעשיתי מעשה טיפשי שמסרתי אותה, אבל אני מתחרטת עליו. אני כל כך מתגעגעת לרוזי שלי.
"והיא מזיינת לי בשכל על כמה שהיא מצטערת, אורי. אני לא צריך לשמוע את הקיטורים האלו, ממש לא. תלכי להתנצל בפניה, ואז אני אעזור לך." הוא סגר את המחברת והחזיר אותה לתיק, תנועותיו היו מהירות ועצבניות. מה הוא השתנה בשניה?
"טוב." רטנתי ושילבתי את ידיי על חזי. הסטתי את מבטי אל הטלוויזיה הכבויה ובהיתי בה בעצבים.
אני לא צריכה את העזרה שלו! אני אחזיר את רוז אלי גם בלי העזרה המסכנה שלו!
"אז עכשיו את כועסת עליי?" הוא גיחך, אני הסטתי את מבטי אל פניו, עיניי פוגשות בעיניו המשועשעות מהסיטואציה הלא-כל-כך משעשעת.
"כן, אתה מעצבן אותי." אמרתי בילדותיות.
"נתחיל ברגע בו שתתפייסי עם אמא שלך," הוא הניח יד על ירכי, בכל גופי עברו זרמים חשמליים ובין רגליי הרגשתי פעימה מביכה.
"בנתיים תדליקי את הטלוויזיה, נראה סרט." ידו זזה מירכי, ואני יכולתי לחזור לנשום.
***
"היי," חייכתי אל סער, שנשען על הקיר ובהה בקיר שהיה מולו,
"היי." הוא אמר בשעמום, אפילו לא פונה להביט בי.
"מה יש?" הרמתי את גבותיי בשאלה לכיוונו.
"לא משהו שאכפת לך ממנו," סער חייך אלי חיוך רחב ומזוייף, סובב אלי את גבו ונכנס לחדר הקעקועים שלו.
בלעתי את רוקי.
אבל כן אכפת לי.
***
אוקיי, אז הפרק הזה מוקדש מכל ליבי אל ספירוש, אני מקווה שאהבת את הפרק 3>
מה אתן חושבות על אדם, בנות?