החבר הכי טוב של אחי פרק 14

עבר זמן רב מאז הפרידה…. והחלטתי.. החלטתי ללכת אחרי הלב שלי לפחות חלק ממנו.. המשכתי להתחבר עם הארי וקרה מה שקרה.. כן.. אנחנו ביחד עכשיו.. כבר שבוע, אין מה לעשות החיים ממשיכים וככה זה.. שום דבר לא לנצח..

ירדתי למטה לסלון, ולא ציפיתי לראות אותו שם, את יואב, הוא היה שם שיחק באקס בוקס עם אח שלי, לא ראיתי אותו מאז הפרידה. קיוויתי שהוא לא יבחין בי אבל הוא כן,הוא העביר אלי מבט מהר כל כמה דקות, כאילו רצה להסתכל אבל עצר את עצמו. בדיוק היו דפיקות בדלת.. שיט זה בטח הארי… לא רציתי שהם יהיו ביחד באותו מקום למטרות שונות.. בטח שלא בבית שלי. פתחתי את הדלת וכן זה היה הארי.. אמרתי לו לעלות מהר לחדר שלי.. עליתי איתו ובדרך עברנו ליד הבלון כי זאת הדרך היחידה להגיע למדרגות.. ראיתי את יואב, הוא הסתכל עלי עם מבט רותח בעיניים.. אני לא עושה לו את זה בכוונה באמת שלא!! אני פשוט.. לא יודעת.. הסתכלתי ליואב בעיניים.. המדהימות האלה, ואיך הוא חייך את החיוך המדהים שלו כשהוא שם גול במשחק לאח שלי עם הגומות האלה שאני אוהבת.. לא!! לא! די בר אסור לך.. את עם הארי עכשיו ואותו את צריכה לאהוב ולהסתכל!

עליתי עם הארי לחדר שלי, דיברנו והתנשקנו בעיקר.. המגע של השפציים שלו.. היו פשוט מדהימות.. כל כך כיף לי איתו! הוא סיפר לי על העבודה החדשה שלו ומה חדש אצלו.. ואני הקשבתי לקול הנעים שלו כשהוא מדבר איתי…

אחרי שלושה ימים ההורים שלי חזרו מחו"ל והם החליטו שנצא למחנאות המשפחה שלי והמשפחה של יואב.. יופי זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.. ארזנו דברים ויצאנו לדרך..

הגענו ליער והקמנו אוהלים.. היה ממש מצחיק וכי, חוץ מהעובדה שיואב התעלם ממני לגמרי..
ישבנו בלילה סביב המדורה כולנו.. והיינו צריכים עוד עצים לאש…
"מי מתנדב ללכת להביא עוד עצים? בלי להיות עצלנים יאלה תזיזו את התחת שלכם" אמא שלי אמרה.
"אני יביא""אני יביא" אני ויואב אמרנו ביחד..
"לא זה בסדר לכיאת"לא זה בסדר לך אתה" שוב אמרנו ביחד.

"מה הסיפור לכו ביחד" אבא של יואב אמר.. לא רצינו לפתוח מול כולם מה שקרה אז בלי לעשות בעיות הלכנו ביחד.. כל הדרך לתוך היער לא דיברנו.. רק הלכנו. לא ראינו כלום הכל היה חשוך.. הלכנו לכמה דקות ואז נפלתי למין ירידה כזאתי עם מלא ענפים, וליד בדרך השתפשפתי בברזל חד שכמו סכין דקר אותי בכל הבטן.. יואב מהר רץ אלי, הוא ראה שיורד לי מלא דם אז הוא הוריד את החולצה שלו ולחץ לי על הפצע העמוק שקיבלתי בבטן. לא מצאנו את הדרך חזרה ולא ראינו כלום, יואב הרים אותי וסחב אותי עד למקום שראינו שהירח בדיוק משקיף והאיזור היה מואר, הוא הניח אותי שם על הריצפה והתיישב ליידי. הוא ניסה לעצור את הדם ולנקות אותו אבל זה לא הצליח..
"אהההההה!" צעקתי ברגע שהוא לחץ לי על הפצע
"יואב אתה מכאיב לי" אמרתי בשקט.

"את מאבדת הרבה דם בר" הוא אמר ולחץ לי כמה שאפשר על הפצע..

"מה עכשיו? מה עושים?" שאלתי באפיסת כוחות..

"נחכה עד שהפצע שלך יפסיק להזרים דם ונחפש את הדרך בחזרה, הראש שלי היה מונח על הבטן השרירית והחשופה שלו והעיניים היפות שלו הסתכלו עלי .. כאילו שאמרו לי שהכל יהיה בסדר.. פה אפשר להגיד שבאמת הרגשתי בטוחה איתו…

היינו שם חצי שעה בערך.פשוט הסתכלנו אחד על השני..
הוא לחץ לי שוב על הפצע ושוב אמרתי בריפלקס "אוואו יואב , אתה מכאיב לי" אמרתי בשקט..

הוא התקרב אלי ולחש לי "עוד לא הבנת.? אני לעולם לא יכאיב לך" והתסכל עלי וחייך..

עכשיו הבנתי, שכל הרגשות שלי להארי בכלל לא משתוות לרגשות של יואב..

"את נראלי כבר יותר טוב.. בואי תנחיל לחזור" הוא אמר והרים אותי. בדרך אמרתי לו תודה על הל ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. מצאנו את הדרך חזרה וישר לקחו אותי לבית חולים.. עשו לי רק תפרים זה הכל.. הם כולם חיכו לי שם שיצאתי..כולל יואב, אבל הוא עדיין היה אדיש אלי והתעלם ממני.. אני חושבת שהוא ניסה להדחיק את הרגשות שלו ממני, ובצדק.. זה בדיוק מה שאני הייתי עושה.

שחזרנו לא הייתי מסוגלת להיפרד מהארי.. יש לי עדיין רגשות אליו ופשוט לא יכולתי..
הייתי חייבת להגיד לו שיש לי עדיין רגשות ליואב ונראה מה נעשה עם זה..
החלטתי שאני הולכת על זה

הלכתי לבית של יואב ודפקתי בדלת.. ציפיתי להארי שיפתח לי אבל זה היה יואב, עמד שם כאילו היה אחרי מקלחת רק עם מכנסייים ועם מגבת על הפתים תוך כדי שהוא מנגב מהצד את השיער החום הבהיר שלו… פשוט מדהים.. אוף די די לחשוב ככה!!

"אני באתי ל…" אמרתי והוא לא נתן לי לסיים את המשפט

"…להארי אני יודע.. הוא לא בבית, למסור לו משהו?" הוא אמר באדישות מוחלטת..

"יואב… די להעמיד פנים, זה מכאיב לי בבקשה די" אמרתי בשקט.

צחוק קטן התגלגל ישר מהמפה שלו.. כאילו הוא לעג על זה.. יותר בכוון שהוא חשב שזה מגוחך מה שחשבתי. אבל הוא לא אמר כלום.

"אני רוצה שנשאר עדיין חברים יואב.. כמו אחים.. כמו פעם, שנוכל עוד לבלות." אמרתי

היה שקט לכמה דקות….. " אני מצטער בר.. אני לא חושב שאני מסוגל.. כואב לי מספיק שתלשת לי את הלב מהמקום.. אני לא חושב שאני מסוגל לעוד כאב כמו להתעלם ממה שקרה או להיות במצב רגיל בסביבתך שאת עם הארי.. הוא אמר ואז היה שקט.. המילים שהוא אמר הכאיבו לי.. אבל זה לא אשמתו.. זה אשמתי. כי זה הכל נכון!

מיד אחר כך ירדן רצה אלי וחיבקה אותי, היא הבחינה שאני מחוץ לדלת, ויואב פשוט הלך לכוון החדר שלו…

הלב שלי עוד שנייה מתפוצץ מרוב רגשות, ומרוב מספר האנשים שכל הרגשות האלה מחולקים להם…