החבר של אחי – פרק 1

ישבתי בספסל מול דאב הסוסה שלי,היא לא הפסיקה לאכול חציר שהבאתי לה שלשום.
הבטתי בפלאפון שלי,השעה מאוחרת..שמונה ורבע.

אבא בטוח לא יחפש אותי,הוא אף פעם לא דואג.
אמא שלי לעומתו תמיד דאגה לי אבל ביום מותה דאגתי לה יותר ממנה.

זכרתי כשאבא שלי סיפר לי זאת.
הייתי רק בת תשע,ילדה קטנה וחביבה.
אז ג׳ק היה בן אחד-עשרה. תמיד עשינו הכל במשותף,אם זה לאכול,לעזור בשיעורים,להציע הצעות. זה הכל עד שאמא מתה,הכל השתנה..קצת. הוא עדיין דואג לי וטורח לשאול מה שלומי אבל התרחקנו.
הוא צילצל לאחי הגדול ג׳ק וקרא לי כדי לספר לשנינו.
ביום הזה הרגשתי כל כך חלשה שרציתי רק לחבק אותה אבל ידעתי שהיא כבר איננה והיא לא תשוב יותר לנצח.

כשהתנתקתי מהמחשבות שלי של אמא,הסתכלתי על דאב…היא סוסה לבנה וחלקלקה,ורעמת השיער שלה בצבע חום-בורדו כמו שאהבתי וכמו שהיא אוהבת.

בפעם הראשונה ש'קיבלתי' אותה היה לפני שנתיים מדוד ברנר,הוא תמיד ידע שאהבתי סוסים אז הוא החליט לתת לי במתנה ליום הולדתי החמש-עשר שלי.
זאת הייתה המתנה שהכי אהבתי אותה עד עכשיו.

השמש כבר ירדה ממזמן,הייתי עייפה אך דאב הייתה רעבה אז הייתי צריכה לקחת אותה לאכול. לקחת אותה בחזרה לחווה של הדוד ברנר ונישקתי אותה נשיקת לילה טוב, ״נתראה מחר סוסה קטנה שלי.״ הבטחתי לה,בכל יום אני מבטיחה לה לבוא לבקר.

הלכתי במהירות הביתה. אני,ג׳ק ואבא גרים קרוב לדוד ברנר שכך אני תמיד יכולה להיעזר בו.

נכנסתי לבית בשקט,לא רציתי להרעיש יותר מידי אבל זה לא עזר,כולם היו ערים.

״הינה את אלי! ג׳ק חיפש אותך.״ אמר אבא כשהוא שכב בהנאה על הספה ומולו תוכנית האהובה עליו.

לא עניתי,לא היה לי מה לומר והיה עדיף לי לא להפריע לו,אבל כן הלכתי לחדרו של ג׳ק. הוא היה נעול, ״ג׳ק? אתה שם? אבא אמר שאתה חיפשת אותי.אתה בפנים? ג׳ק?״ התחלתי לשאול.

הוא פתח את הדלת אבל לא נתן לי להיכנס, ״קרה משהו,אלי?״ הוא שאל ושמעתי שהוא לא היה לבד,שמעתי קולות.

״אבא אמר שחיפשת אותי.״ אמרתי תוך כדי שניסיתי לזהות עם מי הוא נמצא בחדר.

״אה. סתם דאגתי. את צריכה משהו?״

״מי בפנים?״ שאלתי אותו,חשדתי שהוא עושה משהו לא ראוי.

״רק עם אוסטין וברייק.״ אמר ג׳ק, ״אני די בטוח שאת לא רוצה להיכנס לפה. אז נדבר אחר כך? טוב?״

הנהנתי לחיובי ונכנסתי לחדר שלי.
תמיד אהבתי את החדר שלי..החדר שלי היה פינת השקט שלי בבית.
הקירות בצבע טורקיז ומיטה קטנה ולבנה בקצה ומעליה תמונה שלי עם דאב.
ארון קטן וגבוה ליד הדלת,תמונה שלי עם המשפחה הייתה מונחת על השולחן הכתיבה שלי.
אהבתי איך שנראה החדר שלי, פשוט וקטן.

שכבתי על המיטה שלי עם הפיג׳מה הישנה שלי ורציתי לחלום..לחלום שהכל יחזור לשגרה.
שלאבא שלי יהיה אכפת מהמשפחה,שאמא שלי תחזור,שג׳ק יחזור להיות הילד התמים.
שהכל יהיה כמו קודם….
לא שמעתי כלום חוץ ממים זורמים.
תהיתי עם זה קשור למחשבות שלי או שזה היה ג׳ק.

קמתי מהמיטה בשקט והלכתי לכיוון המקלחת. החדר היה מואר. הלכתי בשקט ופתחתי אותה בזהירות.

״אלין?״ ראיתי את אוסטין,חבר קרוב של ג׳ק אף פעם לא ממש חיבבתי אותו.

״היי אוסטין.״ אמרתי בלחש, ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי מבולבלת.
הוא לא אמור להיות בבית שלו?

הוא גיכחך, ״אני פה עם ג׳ק וברייק. שכחת?״ אה נכון,איך יכולתי לשכוח?
אי אפשר שלא להגיד שלא אהבתי את היופי החיצוני של אוסטין,שיער חום קצר ועיניים ירוקות למרות שתמיד שנאתי שהוא מסתובב עם ג׳ק וגורם לו להיות כמוהו.
הוא לבש חולצה שחורה שהיה כתוב 'BAD BOY' וג׳ינס שחור שהתאים.

״אלין.״ הוא אמר. ״תקרא לי אלי.״ זה היה משפט שבכל יום הצטרכתי להגיד אותו.
״תשמרי על עצמך.״ הוא אמר,חייך ויצא מהחדר הזה.
המים מהכיור עדיין פעלו וזרמו,הוא שכח לסגור..סגרתי אותם במהירות וחזרתי לחדר שלי.

עדיין חשבתי על מה שאוסטין אמר לי היום 'תשמרי על עצמך'. אף פעם לא היה בינינו קשר..אולי 'היי וביי' אבל לא יותר מזה ואולי הוא משחק בי? הוא תמיד היה ילד רע.
אני לא מבינה מה ג׳ק מוצא בו כחבר.