החופשה הכי לא חופשתית שהייתי בה ~פרק 3~

נשארו עוד יומיים עד לסיום שנת הלימודים.
וואו , דווקא זה עבר לי מהר . בא לי כבר להגיע לבית ספר כדי לשמוח כשהולכים הביתה.
"היי מיקוש" חייכתי למיקה כשהגעתי לצומת. "איפה יובל?"
"בטח היא תגיע עוד מעט." מיקה בדקה בפלאפון שלה את השעה. "אני רק מקווה שלא נאחר בגללה."
"שוב."
"כן, אה."
הסתכלתי על פתח הבניין של יובל, לבדוק אם היא מגיעה.
"היא גרה הכי קרוב לצומת מבין שלושתנו, ותמיד מאחרת." מיקה אמרה. הנהנתי.
או, סוף סוף. תודה באמת, ובוקר טוב.
"מזל שניזכרת!" קראתי לעבר יובל , שרצה , ובדרך הפילה גם שקית. אז היא חזרה , הרימה אותה ורצה לכיווננו.
"מה יש לך שם?" מיקה שאלה.
"עבודה במדעים." היא אמרה וסידרה את החולצה שלה.
"איזה עבודה?" נלחצתי. "וממתי נותנים עבודות יומיים לפני שמקבלים תעודות?"
"תתפלאי." יובל אמרה.
"יובלי, נכון ששוב איחרת לשיעור? תזכירי לי איזו פעם זו? אולי שמינית, או-"
"דבר ראשון, איחרתי רק שבע פעמים-"
"רק…"
"כן, רק שבע פעמים !" יובל קטעה את מיקה. "ודבר שני, המורה אמרה לי שהיא יכולה לשנות לי את הציון במחשב או משהו אם אני לא יגיש. ותאמינו לי, עם הממוצע שיש לי- היה לי כדאי להגיש."
נכנסנו לבית ספר.
"מה שיעור ראשון?" יובל שאלה. "מתמטיקה ?"
"כן."
"יאללה ביי, הלכתי לתיגבור" היא חייכה ופנתה לצד השני של המסדרון. אני ומיקה נכנסנו לכיתה.
נו באמת, רון ומאי. כמובן, הם לא הפסיקו מאתמול בערב.
המורה נכנס מיד אחרי ואחרי מיקה.
"בוקר טוב תלמידים ," המורה נעמד במקום שלו. "כולם לשבת במקומות. אמה, אמילי, תדברו בהפסקה. מייק – את הפלאפון לתיק, או שתביא אותו לי. ורון, תנשק את מאי אחר כך."
כן רון, תנשק את מאי אחר כך.
מיקה ואני התיישבנו על יד השולחן שלנו, והשיעור התחיל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
כשהתחילה ההפסקה, לא היה לי תיאבון בכלל. לא יודעת למה.
יצאתי החוצה לחכות ליובל על הספסל ליד העץ, וראיתי את רון מתקרב לעברי.
הוא התיישב לידי על הספסל. בהתחלה לא הסתכלתי עליו, פשוט התעלמתי מנוכחותו.
בשלב מסויים זה היה מעצבן.
הבטתי עליו, הוא חייך כמו דביל.
"מה אתה רוצה בדיוק?" שאלתי.
"אה, כן-"
וואי, איינשטין שכמוך.
"כן, תקשיבי – "
"לא שיש לי ברירה."
"שמעתי שאת לא תהיי בעיר החופש." הוא התעלם מההערה שלי.
"למה זה מעניין אותך?" סיננתי. הוא חייך והתקרב אלי.
"כי גם אני לא יהיה פה בחופש." הוא כבר היה ממש קרוב.
"ולמה זה אמור לעניין אותי?" שאלתי וניסיתי להתרחק ממנו.
"אני יודע שאת מקווה בכול ליבך ששנינו נהיה באותו מלון." הוא קרץ.
מה זה?!
"אולי אתה מקווה בכול ליבך שניהיה באותו מלון. וגם אם אתה מקווה כול כך, זה די מגעיל כי יש לך חברה." הזכרתי לו וניסיתי להתרחק עוד יותר. הוא התקרב, וזה כבר היה ממש צמוד. נעמדתי.
הוא נעמד גם וליטף את הלחי שלי.
"תגיד לי, מה אתה רוצה?" הורדתי את היד שלו. "ותוריד את היד שלך ממני."
"את כבר עשית את זה." הוא אמר.
לא, פשוט אל תנסה להצחיק בנאדם. זה לא ילך.
"לאיזה מלון את הולכת?" הוא שאל.
"אני הולכת ל 'הוטל'. ואל תגיד לי שגם אתה." מלמלתי.
"איזה הוטל?" הוא שאל.
"יש רק הוטל אחד על החוף, דביל."
"אז את הולכת למלון בחוף!" הוא קרא. אוי לא.
"אל תגיד לי שגם אתה.."
"דווקא אני לא." הוא אמר, ואז אמר משהו על זה שההורים שלו הולכים ל בלה בלה בלה.
אז פשוט הלכתי והשארתי אותו לבד.
"נוגה!" יובל חייכה.
"חיכיתי לך על הספסל." אמרתי. "למה לא באת?"
"האמת, לא רציתי להפריע…" היא לחשה.
"להפריע למה?" התבלבלתי.
"את ורון … נו, ראיתי כמה צמודים הייתם." היא צחקקה.
"אני ורון?! היית מתה. והוא זה שניצמד אלי, אני רק התרחקתי." אמרתי.
"מה שתגידי…" היא קרצה.
"יובל, תיזהרי ממני." צחקתי. "אני ורון בחיים לא נהיה ביחד.חוץ מזה, שחכת שיש לו חברה?"
"אני לא בטוחה שהוא ומאי חברים."
"מה ז'תומרת?" לא הבנתי.
"באמצע השיעור התקלקל לנו המזגן, וממש חם. אז המורה ביקשה ממני לקרוא לשרת. אז הלכתי לכיוון הארון שלו, ושמעתי קולות."
"איזה קולות?" שאלתי.
"אלה היו שני ילדים. בן ובת. את הבת זיהיתי מיד, זו הייתה מאי. הקול המתוק והכול כך אופייני שלה. אני לא יודעת מי זה היה הבן, אבל זה בטוח לא היה רון. הבן היה די צרוד, והוא כול הזמן אמר למאי שהוא אוהב אותה. אבל מאי אמרה שהיא לא יודעת מה רון יגיד. ואז הוא שכנע אותה שרון לא אוהב אותה בכלל, והיא אמרה לו שהוא צודק. ואז הם.. טוב, בטח כבר הבנת לבד. נראה לי שרון ומאי לא יהיו ביחד עוד הרבה זמן."