החופשה הכי לא חופשתית שהייתי בה ~פרק 32~

אחרי שנרגעתי, אני ורון חזרנו להביט בים בשקט. הכול היה יפה כול כך.
"הים יפה." אמרתי לפתע.
"אבל את יותר." רון אמר. הסמקתי.
הבטתי בו.
הוא היה הדבר היפה ביותר שראיתי. כול כך מושלם…
"אני צמאה, חכה פה, עוד מעט אני אחזור." אמרתי.
"גם אני," הוא אמר. "חכי, אני אלך להביא לשנינו."
"בטוח?" שאלתי.
"כן, ברור. חכי פה, אני אחזור עוד כמה דקות." אמר ויצא מן המרפסת בחזרה אל האולם. דרך דלת הזכוכית השקופה ראיתי אותו יורד במדרגות אל האולם, איפה שנמצאת רחבת הריקודים, הבר והמזנון.
חזרתי להביט על הים.
לפתע שמעתי את דלת המרפסת נפתחת.
"היי, את." שמעתי קול מוכר. מתוק וחנפני.
הסתובבתי, וראיתי אותה, אחת ולא אחרת, זו הייתה…
"מיטשי, את בטח זוכרת אותי." מיטשי התקרבה והושיטה לי את ידה. מאחוריה עמדו אותן שתי בנות; אחת עם שיער חום חלק ופוני בובה, השנייה בלונדינית שהזכירה לי את בובת הברבי שקנו לי ליום הולדת חמש, ושתיהן עמדו מאחורי מיטשי ושילבו ידים.
"היי." מלמלתי ולחצתי את ידה. אלוהים, תעשה שהיא תלך. בבקשה.
"אפשר לדבר איתך לכמה דקות?" היא חייכה חיוך מזוייף.
"אממ, אוקיי…" האמת היא שבכלל לא רציתי.
"יופי." היא אמרה. "עכשיו, אני רוצה להודיע לך כמה דברים."
להודיע?
"אם את לא יודעת, בחוף הזה יש רק בת אחת שאנשים אמורים להתעניין בה, וזאת אני." היא פתחה.
הא? לא הבנתי.
"בואי נגיד שאני השלמות המושלמת." היא חייכה.
כן, ואת גם צנועה מאוד.
"רק מה? לא נראה לי שאת מצליחה לקלוט את זה. אבל בגלל שאת חדשה פה, אני אוותר לך ולא יתעלל בך. אבל תראי, בכול זאת, אנחנו באותו הגיל והשינויים בינינו כול כך גדולים! כן, כן. קטע מצחיק. או אולי מציק, אם שואלים אותך או בנות אחרות, ממוצעות כמוך. אבל עכשיו, כשאת יודעת שאני יותר טובה ממך, אולי כדאי שתתחילי לחשוב פעמים לגבי החבר החמוד שלך, רון קוראים לו, נכון? יופי, מותק. אז, רק תחשבי אם הוא מתאים לך באמת. כי, בואי נגיד שהוא יותר הטיפוס שלי. את לא חושבת?"
חשבתי למשך כמה שניות.
"לא." עניתי ביובש.
"מה לא?" היא התבלבלה.
"הוא לא יותר הטיפוס שלך, מיטשי." אמרתי. מיטשי החלה להאדים, וזו לא הייתה קופסת הסומק שהיא שפכה על עצמה.
"את עוד לא מכירה אותי, אה… אה… איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי." התלוצצתי. "והשם הוא נוגה."
"את עוד לא מכירה אותי, נוגה. ואת תתפלאי לגלות שהחבר הקטן שלך כבר לא יתעניין בך בקרוב."
"בת כמה אמרת שאת?"
"16."
"כמוני. מדהים." סיננתי בעיניים מצומצמות.
"יופי." היא אמרה בעצבנות, מתחילה לשנוא אותי מרגע לרגע- מה שעודד את מצב רוחי.
"ביי." חייכתי אליה. היא פערה את פיה, סובבה אלי את גבה, וצעדה החוצה בסנטר מורם, כששתי הנגררות שלה (שנורא הזכירו לי את נטלי ואלינור, השפוטות של מאי.) אחריה, והן יצאו מהמרפסת בחזרה למסיבה.
כעבור מספר דקות רון נכנס עם שתי כוסות ארוכות.
"סליחה שהתעכבתי, הבר היה עמוס." הוא אמר ונתן לי את כוס הזכוכית.
"לא, זה בסדר." אמרתי ולגמתי מהשתייה.
"קרה משהו? החיוך שלך מוזר." הוא גיחך.
"לא, כלום." שיקרתי, ונתתי לעצמי להניח את ראשי על כתפו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חזרנו לרקוד, היה נורא כיף. הוא כול הזמן הביט בי, אבל ניסיתי להתעלם מיזה.
"היי, חבר'ה, לא ראינו אתכם מלא זמן!" לפתע אשלי צצה בתוך הרחבה. היא הייתה עם אוסטין.
"היינו למעלה." צרחתי לאשלי, כי המוזיקה הייתה חזקה ולא שמעו כלום.
"אוווו" אשלי צחקה.
אחרי כמה ריקודים, אשלי, אוסטין, אלינור(זוכרים אותה? השפוטה של מאי! היא בת דודה של שובל והיא באה לבקר אותה בחופשה.)רון ואני הפסקנו לרקוד והלכנו לשתות משהו.
אשלי, אלינור ואני התיישבנו על ספה לבנה בזמן שאוסטין ורון הלכו להביא שתייה.
אלינור הביטה בי במבוכה.
"אז… מה המצב בנות?" אשלי חייכה. אני ואלינור שתקנו.
"נו, בחייכן אל תהיו כאלה יבשות!" היא קראה. עדיין שתקנו.
"עושים מחר משהו?" שאלתי.
"נראה לי שכן." אשלי אמרה. "שאלתי את אמא שלי אם אפשר לעשות מסיבת בריכה בבית שלי."
"היא הסכימה?" אלינור שאלה.
"כן, אבל בתנאי שלא יהיו יותר מידי אנשים, ושנסדר אחרינו." היא אמרה וגילגלה עיניים.
"אפשר לחיות עם זה." אמרתי ונשענתי לאחור. "את מי את מתכוונת להזמין?"
"אותך, את אלינור," היא אמרה וחייכה אל אלינור ואלי. "את אוסטין, רון, פרד, סטיבן, שובל, ניק ועוד כמה שאת עוד לא מכירה."
"אה." אמרתי. לפתע הבנים הגיעו עם השתייה. "אז לפחות אני יכיר אנשים חדשים."
"כן," אשלי אמרה ונשקה לאוסטין על לחיו. "רובם נחמדים, לא תהיה לך בעיה להסתדר איתם."
"רגע, רגע- רובם?" התבלבלתי.
אוסטין נתן לי כוס ארוכה, כמו שרון נתן לי קודם. רון נתן אחת לאלינור ואחת לאשלי.
"על מה דיברתן?" שאל אוסטין וחיבק את אשלי מאחור.
"על מחר." עניתי ולגמתי מהשתייה. רון נעמד לידי והחזיק לי את היד.
"אה, כן. אשלי כבר סיפרה לי. אז את תבואי?" אוסטין שאל.
"כן. אני מקווה שכן." אמרתי. רון חייך פתאום.
"מה השעה?" אלינור שאלה, ורון ענה לה שעכשיו רבע לאחת.
"מה?" התפלאתי. "הגענו למסיבה באיזה תשע וחצי."
"הזמן עובר מהר כשנהנים." רון אמר, ושנינו חייכנו.