החייל שלי מחיל המודיעין -פרק עשרים ושתיים

בלילה בקושי נרדמתי..קמתי לא פעם ולא פעמיים מכאבי בטן וחרדות..בכל פעם התעוררתי וחשבתי רק על ההפלה .. הבטן כל כך כאבה לי ..רציתי להקיא כל הזמן ..בכי ממושך כל הלילה.. האחיות היו נכנסות לחדר שלי ומנסות להרגיע אותי..
הגיע הבוקר.. לא הרגשתי מספיק טוב ללכת לבית הספר. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שחטפתי וירוס הקאות קשה.. נשכבתי בחדר ורק הייתי שקועה במחשבות .. אדר הגיע לבקר אותי בבית..שיר מסתבר עדכנה אותו על ההפלה שעברתי ..
"היי חמודה"אמר כשנכנס לחדרי
"היי אדר.."אמרתי באנחה
"מה שלומך בובה?"שאל
"רע לי.."בכיתי
"אני יודע.. "אמר והתיישב על המיטה שלי
"למה זה קרה לי ?"שאלתי
"זה קורה ..אבל עוברים הכל אל תדאגי.. "אמר
"זה נראה כה אבוד כבר..עילאי בקושי מתייחס ומנסה להבין אותי ואני סובלת מרגשות אשם קשות מאוד"אמרתי
"למה?"שאל
"כי רצחתי משהו חי"אמרתי
"מאי שלי..זה לא היה בכוונה רעה..גם אני לא מתאר לעצמי שאת תהיי אמא..אני יודע שעכשיו כואב לך..אבל יעבור לך בקרוב.."אמר וליטף לי את השיער
"הלוואי שעילאי היה תומך בי ככה כמו שאתה תומך.."אמרתי וניגבתי את דמעותיי
"בואי אליי חמודה "אמר ומשך אותי אליו בעדינות וחיבק אותי
"אני רוצה את עילאי "הישן" שהיה כל כך חמוד אליי..שכה אהב אותי שתמך בי וגרם לי להרגיש המאושרת בעולם…אגו מאנייאק! "צעקתי ובכיתי שוב
"רוצה שאדבר איתו?"שאל
"לא לא זה בנינו ..אנחנו נפתור את זה…נראה לי שמשהו לא טוב הולך לקרות במערכת יחסים הזאת ..אולי עדיף כבר לסיים…"אמרתי
"לא מאי..אל תוותרי בקלות.."אמר
"אדר הבן אדם הזה עזב אותי ככה לבד…"נאנחתי וקמתי מהמיטה לעבר החלון מביטה לבחוץ בלי לומר מילה
אדר חיבק את מותניי "הכל יסתדר בסוף את תראי.."אמר
התנתקתי ממנו "אני רוצה קצת לצאת החוצה"אמרתי
"בואי ניקח אותך קצת לקניון "אמר
"אני באה ..רק אתלבש"אמרתי לו
"אני אחכה לך בחוץ..אנחנו נלך לאכול משהו?אני מת מרעב!"אמר
"אתה תאכל אני לא מסוגלת .."אמרתי
"את חייבת לאכול…"אמר לי
"נדבר על זה עוד מעט "אמרתי והוצאתי חולצה וג'ינס צמוד מהארון
"תבטיחי לי שתאכלי !"הפציר בי
"תן להתלבש ונדבר "אמרתי
"מאי..אני לא אצא את יודעת שאני עקשן …"אמר
"בסדר אוף בסדר…"אמרתי בעצבנות
"יופי"חייך ונשק לי על הלחי "אני מת על הילדה הזאת !"חיבק אותי
"גם אני עליך יא פולניה דאגנית שלי "חייכתי הוא חייך חזרה ויצא מהחדר.התלבשתי ויצאנו לקניון .היציאה קצת עודדה אותי עשתה לי מצב רוח טוב יותר ..
מערכת היחסים שלי ושל עילאי נחלשת.. הוא כל כך מרוחק..כאילו הוא מסתיר משהו…הוא שובר אותי עם ההתנהגות הזאת..מה אעשה כבר… למחרת שבתי כבר לבית הספר אך לא הייתי מרוכזת בכלל בשום שיעור.. היה לי בחינה במתמטיקה ..הייתי מדוכאת מידי כדי לעשות אותה..הרגשתי לפתע שיש בי מגדל אבנים של בכי ..עוד רגע הוא יתמוטט ואם לא אצא החוצה..הוא יתפרץ פה בכיתה .. עשיתי מה שיכלתי..שאלה אחת בסך הכל .."לאן את הולכת?"שאלה המורה
"החוצה"אמרתי בקול רועד ויצאתי מהכיתה לפני שהספיקה לומר משהו.. התיישבתי קרוב לשער בית הספר..ישבתי על דשא לא היה שם אף אחד. בכיתי בכי כואב ומשחרר ..בכיתי מכאב הבטן החזק..כמו ילדה קטנה…אבל בעיקר מכאב הלב של ההפלה ושל עילאי.. הרגשתי כמה כואב לי..הרגשתי כמו ילדה קטנה שרוצה את אמא. לא היה לי אכפת שיצאתי ככה באמצע המבחן מה שרציתי היה רק לבכות ולשחרר את הכאב החזק והנורא הזה..גופי רעד בחוזקה וכמעט שכבר לא נשמתי מבכי.. לפתע הרגשתי שתי ידיים תומכות וחמות שמלטפות את כתפיי ברכות .הסתובבתי וראיתי שם את..
בקרוב תדעו ..