החייל שלי מחיל המודיעין פרק שלושים

ראיתי את אמא בוכה ועליה אנשים שמחבקים "מאי..ברוך ה'…ניסיתי לחפש אותך.."בכתה וחיבקה אותי
"אמא מה קרה?"שאלתי והרגשתי שמשהו חזק נחבט בתוך הלב שלי
"מאי…אבא נפטר …"בקושי אמרה בבכי
"מה?"צרחתי ולא האמנתי
"אבא חטף דום לב בבוקר.."בכתה
"לא!!זה לא יכול להיות!"נפלתי בבכי על הרצפה זהר רץ לעברי וחיבק אותי
"אלוהים ישמור.."הוא אומר "אני כל כך מצטער"
"מאי.."שמעתי את שיר נכנסת בדלת ומחבקת אותי
"שיר…אני רוצה את אבא"פרצתי בבכי חזק יותר
"אוי ילדה יפה שלי…אני לא יודעת מה להגיד אפילו.."חיבקה אותי בקושי נשמתי מרוב בכי ..אבוי..אבא שלי מת..אבא שלי שכל כך אהבתי שכל כך חיזק אותי ..פשוט הלך.. "מאי?"שמעתי קול קורא לי וראיתי את עילאי בפתח הדלת "עילאי.."בכיתי והוא רץ לעברי לחבק אותי.
"מאי…אהובה…מה אני יכול להגיד לך?איך אפשר לנחם אותך?"שאל
"אי אפשר"ישבתי על הרצפה בבכי .זהר הביא לי כוס מים
"היי אני זהר.חובש בצבא של מאי..היא נפצעה ויטפלתי בה.."אמר
"היי אני עילאי חבר שלה"לקח את הכוס מים מידו של זהר ונתן לי לשתות
"אני לא מסוגלת לשתות"אמרתי תוך כדי בכי
"את חייבת שלא תתייבשי "אמר זהר
"אני מסכים איתו..תשתי .."אמר עילאי
ניסיתי לשתות..קמתי מהרצפה והלכתי לכיוון החדר ..לפתע החדר של ההורים היה פתוח ושם ראיתי את אבא שוכב.."אבא!"צעקתי ושוב נפלתי בבכי על הרצפה
אמא עילאי זהר ושיר רצו אליי "ילדה שלי.."חיבקה אותי אמא
"גורל אכזר"אומרת שיר
"עוד רגע מפנים אותו.."אמרה אמא בבכי כבד
"אני רוצה את אבא"בכיתי
"כולנו.."אמרה אמא
"בואי מאמי"אומר עילאי ועוזר לי לקום מהרצפה
"מה את עושה פה בכלל איך חזרת?"שאלה שיר
"נפלתי בריצה..ונפצעתי.."אמרתי
"אני טיפלתי בה..ונתתי לה גימלים"אמר זהר
"אתה זהר החובש מהטירונות!":אמרה שיר וניצוץ בעיניים שלה הופיע לרגע
"ואת שיר..החיילת שהתעלפה בטירונות."חייך אליה
"אני מצטערת..אבל אני רוצה ללכת לחדר.."אמרתי ובדיוק לפני שנכנסתי ראיתי שהגיעו לפנות את אבא..
"אבוי.. כמה שזה נורא"אמר עילאי וחיבק אותי
"אלוהים..החזר לי את אבא"בכיתי בבכי חזק ורצתי לחדר נפלתי על המיטה ובכיתי
,"מאי.." שמעתי את עילאי
"מה?"שאלתי
"בואי חמודה.."אמר ועלה למיטה שלי והתיישב לידי
הנחתי את ראשי על כתפו והוא חיבק וליטף אותי "תודה"אמרתי לו
"אין לך מה להודות.."אמר "אני חבר שלך מן הסתם שאהייה פה לצידך" והתנשקנו.. הייתה לוויה ..לוויה קשה נורא .. אחרי הלוויה חזרנו לביתי לשבעה.. וראיתי הרבה חיילים מהפלוגה כולל המפקדים שלי.. באים ומנסים לנחם..קשה..כואב..אבל הגורל רצה ככה..זהר ושיר היו צריכים ללכת
"מאי..תחזרי אלינו אחרי השבעה שלך"אמרה המפקדת שבאה לביקור
"כן אין בעיה.."אמרתי לה
"איך את מרגישה עם הרגל?"שאלה
"קשה..אבל אין מה לעשות.."אמרתי לה
"קשה לך ללכת?"שאלה
"קצת..אבל יש לי צרה גדולה יותר מזה עכשיו.."אמרתי ובכיתי והמפקדת חיבקה אותי
"כולנו נעזור לך לעבור את הקושי הזה.."אמרה.עילאי הגיע ליידנו והתיישב חיבק אותי כל הזמן וניסה לנחם..
"דיברתי עם אדר..הוא בדיוק באיזה פעילות מבצעית..הוא מסר לך את תנחומיו.."אמר
"תודה.."אמרתי.. השבוע הזה היה קשה מכל … חודשיים עברו מאז האסון הנורא והקשה ההוא..זהר ואני נהיינו ידידים ממש טובים..והאמת שהוא ושיר התחילו לצאת..הוא נראה חמוד מאוד.. והוא בקטע שלה .. לא תיארתי לכם אותו..יש לו שיער בלונדיני ועיניים חומות .הוא גבוה מאוד נראה בערך מטר 90 ורזה נורא. חזרתי לשבת ..עילאי שוב הפתיע אתי ואמר לי משהו שכמעט שכחתי ממנו לגמריי!
והדבר שהוא אמר לי זה היה..