החיים אחרי – פרק 4.

הפחד שלי מרופאים הגיע שוב,כשאני ואימי צעדנו לעבר הקופת חולים. פתחנו את הדלת כשאני פולטת אנחה ואימי לוחשת לי להפסיק להיות קטנונית. היתיישבתי על הכיסא החום המרופד,חושבת על איך בורחים מכאן.
"שלום שירן,את יודעת למה אימך הביאה אותך לכאן?" הרופא שאל כשאני גילגלתי עיניים. "טוב אני רואה שאת יודעת,אבל בכל זאת אגיד לך,אם את לא תאכלי ולא תשמרי על תזונה נכונה את עלולה להגיע לאנורקסיה."
אתמול בארוחת ערב,הודתי בפני אימי שכל מה שאני אוכלת אני מקיאה,ולכן היא הביאה אותי לכאן כדי שאני אחלים כביכול.
"מכיוון שכל מה שאת אוכלת יוצא מפיך,אני אביא לך כדורים וניראה לאן זה ייתקדם" הרופא רשם טופס כלשהו בזמן שאני שוב,מגלגלת את עיניי הכחולות.
"דוקטור,לפני שנה בערך פקד עלינו אסון גדול,בעלי וביתי נהרגו בתאונת פגע וברח,אולי ביגלל זה שירן הפסיקה לאכול?" אימי שאלה בתמיהה,בזמן שאני נהיית עגבנייה מרוב כעס שהיא סיפרה לו על כך. שנאתי שאנשים יודעים על כך,ומרחמים עליי.
"אכן,היא במצב של עצב ולכן היא משליכה את זה על האוכל בכך שהיא לא אוכלת." הרופא הינהן ועל אימי היה פרצוף מחויך-שהיא צדקה לגבי מה שאמרה.
"אני אביא לך את המירשם לכדורים,אבל את צריכה להתחיל לאכול שירן.את לא רוצה להגיע לבית חולים,נכון?".
לא, אני לא רוצה לחזור לבית חולים,יש לי דיי והותר סיוטים מהמקום הזה.
"לא דוקטור". השפלתי מבט כשאני משחקת בשיערי השחור.
"יופי,אז שיהיה לך בהצלחה עם הכדורים,ואימא של שירן,תשגיחי עלייה" הוא פנה אל אימי כשהיא מהנהנת בהסכם,ולוקחת ממנו את המירשם לכדורים.
"שירן את מודעת לזה שאת חייבת לבלוע את הכדורים? אחרת את עלולה להגיע לבית חולים" אימי אמרה בדאגה,כשהלכנו לחניון. "כן אמא,אל תדאגי לי" חייכתי חיוך החושף את שיניי הלבנות.אני ואימי הגענו אל המכונית הכסופה,כשהיא אומרת שצריך ללכת לבית מרקחת.
לא רק שיש לי פחד מרופאים,הפחד ממכוניות תמיד יישאר אצלי,כשאני עולה על המכונית ויש לי פלאשבק מהתאונה שקרתה.
אימי הסבירה לי לאורך הזמן,שמתישהו אצטרך לעלות על כלי רכב ולהגיע למקום שאני צריכה,ולכן אני צריכה להדחיק את הפחד שבי ולהתמודד איתו.
פתחתי את דלת המכונית בידיים רועדות,מפחדת שמא תהיה תאונה שנייה,ואני אאבד את אימי ואפילו את עצמי.
"שש אל תדאגי,את לא צריכה לפחד" אימי לחשה לי כשאני עולה המכונית,היא תמיד עודדה אותי כשצריך,וידעה איך להרגיע אותי. אין כמו אמא.
יצאתי מהמכונית לעבר בית המרקחת מיתנשפת,מודה לאלוקים שלא קרה שום אסון.
"כן במה אוכל לעזור?" הרוקחת שאלה כשאני הגשתי לה את המירשם.
"את גם חולה?" שמעתי קול מוכר בזמן שהרוקחת הלכה להביא לי את הכדורים,זה היה אליאור.
"אממ כן אני קצת מצוננת" שיקרתי לאליאור בזמן שהשפלתי מבט,מקווה שלא יקלוט שאני משקרת. "גם אני" הוא הודיע בחיוך החושף את שינייו הלבנות.
"תקשיבי,שנינו התחלנו ברגל שמאל,אולי ניפתח דף חדש?" אליאור שאל אותי,פתחתי את פי כדי לענות לו,אבל הרוקחת הגיעה אליי עם הכדורים והרסה לי את הרגע.
"חכה רגע אני תכף אהיה איתך" היא פנתה לאליאור ואחר כך אליי.
"לפני שאת אוכלת את צריכה לקחת את הכדור,פעמיים ביום לפחות." היא רשמה לי על הקופסא,כשאני מביאה לה את הכסף הנידרש עליהם.
"מצוננת אה?"
אליאור הבין ששיקרתי לו, בזמן שאני מקללת את הרוקחת בלב,הוא פנה אל עבר הדלת כשלא לקח את התרופה הנידרשת, משאיר אותי לבד עם הכדורים.