החיים אחרי – פרק 3.

ניכנסתי לבית ספר החדש עם מלא חששות. מאז התאונה עברה שנה ועדיין לא מצאתי את מי שהרג את אבי ואחותי הילה. המישטרה לא עזרה לי בשום דרך ולא מצאה שום ראיות,כמה שחיפשתי,כמה שניסיתי,ועדיין שום קצה חוט כדי להגיע אליו. כניראה שהוא טישטש כל דבר כדי שלא יתפסו אותו,כדי שאני לא אתפוס אותו. עברתי בית ספר והיתרחקתי מכולם,לא אהבתי את הפנים הרחמניות המספרות בלי מילים שאני יתומה מסכנה. "שלום,קוראים לי שירן ואני חדשה פה" הגעתי למזכירה עם חיוך מזויף. "שלום שירן קוראים לי מיכל וכל מה שאת צריכה תפני אליי" היא אמרה בחיוך רחב. "תודה" מילמלתי כשהיא מסבירה לי איפה זה כיתה י'א3. היסתובבתי ברחבי המיזדרון עד שמצאתי את הכיתה. קשה לי להיתמודד עם מצבים חדשים אבל עדיף דרך חדשה מאשר את מה שהיה לי. נשמתי עמוק לפני שאני פותחת את הדלת,מקווה שיהיה לי טוב הפעם.
"תלמידים קבלו את התלמידה החדשה בפנים יפות.מה שמך?" מורה הניראת בגיל 40,קצת שמנמנה,עם תלתלים בצבע שחור שאלה אותי ברוך. "שמי שירן" השפלתי מבט כשאני חשה שכולם מיסתכלים עלי.
"שירן ברוכה הבאה! ליד אליאור יש מקום פנוי שבי לידו" היא ציוותה עלי כשהיא מכוונת את ידייה אל המקום הפנוי.הרמת את מבטי וראיתי את אליאור. עינייו היו ירוקות ושיערו היה שחור פיחם, זיפים שחורים נעטרו על פניו,וגופו העליון היה בנוי משרירים הרוצים לפרוץ מחולצתו הכחולה והמכופתרת. היתיישבתי לידו כשאני משפילה את מבטי כמו פעם קודמת,מוציאה מתיקי השחור קלמר ומחברת ומתחילה לסכם את הנילמד.
"היי" אליאור לחש לי כשאני היתעסקתי בלסכם את החומר. לא עניתי לו,מאז האסון כל מי שניסה לפתח איתי שיחה ניבלעה לי הלשון. "מאלה שמשחקות אותן קשוחות"הוא גיחך כשראה שאני לא עונה לו והמשיך בעיסוקיו.כשהגיעה ההפסקה אירגנתי את הדברים שעל השולחן ושמתי אותם בתיק בזמן שאליאור עושה אותו הדבר. "אז שירן למה באת לפה?" שמעתי את אליאור מנסה להתחיל בשיחה איתי, "סתם כי רציתי" מילמלתי ופניתי לכיוון הדלת. יצאתי לחצר לנשום אוויר,ולנסות לשכוח מכל המציאות הכואבת שניקראת החיים. שמתי את האוזניות באוזניי ושמעתי שירים,כשאני מנותקת מכל העולם. "סתם כי רצית זה לא תשובה" שמעתי את אליאור אומר לי כשהוא מוציא מאוזני אוזנייה אחת,מיתיישב לידי בספסל. "זאת תשובה בשבילי" עניתי עם חיוך מזויף. "עכשיו,עזוב אותי" עניתי לו והלכתי,משאירה אותו המום.
***
הגיע סוף היום והלכתי לכיוון הבית. פתחתי את הדלת כשאני רואה שוב את אימי עומדת במטבח,עם ריח של בישולים. הבישולים של אימי נתנו לה עידוד להמשיך בחיים גם אם יש אסון שקשה להיתמודד איתו. "שירני איך היה היום הראשון?" אימי הגיעה אליי,נותנת לי חיבוק רחב ונשיקה גדולה על הלחי. "בסדר" מילמלתי,בזמן שאני הולכת לחדר וסוגרת אותו.
איתי אחי הקטן פתח לי את הדלת כשהוא רץ לחבק אותי. "איתיוש התגעגעתי" לחשתי כשהוא מחבק אותי יותר חזק. כשהילה ואבי נהרגו,איתי הבין שהם לא באמת בחופשה,הוא הבין שהם יותר לא יחזרו כך שאני ניסיתי למלא את המקום החסר שהיה באיתי. איתי ואני יצאנו מהחדר כשאימי הודיעה שהאוכל מוכן. "שירן את חייבת להתחיל יותר לאכול,את מרעיבה את עצמך" אימי אמרה לי בזמן ששיחקתי במזלג עם האוכל.
יופי שירן, מה עכשיו תגידי לאמא? שבזמן האחרון כל דבר שאת אוכלת את מקיאה?