החיים הם חלום-אלמה ועומרי פרק 15
פרק 15
נקודת מבט אלמה
"את לא נורמלית" עומרי אמר לי צוחק ומסתתר מתחת למשקוף, ואני רצתי לגשם לרקוד, הסתובבתי המון, הנחתי לפנים שלי ולגוף שלי להתרטב "בוא" קראתי לו רטובה וצוחקת כשקלטתי אותו מסתכל עליי "נראלך" הוא חייך "גשם זה ברכה, בוא, לא יפלו לך הטבעות מהיידים" לעגתי לו ומשכתי אותו לבפנים "את משוגעת" הוא אמר לי בחיוך והיינו צמודים זה לזה, העיניים שלי לא ירדו ממנו ועלו בי זכרונות רבים "כשהייתי קטנה והיה גשם ורעמים וברקים, תום תמיד היה מסתתר עם אבא שלי, ואמא שלי תמיד הייתה לוקחת אותי לגשם ורוקדת איתי, תמיד היא אמרה לי שגשם זה מזל והתחלות חדשות" אמרתי לו ונתקפתי נוסטלגיה, לא יודעת למה דווקא איתו זה יצא לי, הרגשתי אמון כזה, וירדו לי המון דמעות… עד שהוא ניגב לי אותן עם היד שלו "אני אוהב אותך" הוא אמר לפתע, באמצע כל המצב והסתכלתי עליו לא מבינה "מה?" שאלתי אותו מובכת,לא מבינה וגם לחוצה "אני לא יודע מה יש לי איתך" הוא אמר, וביד אחת הוא תפס את המותן והצמיד אותי אליו, וביד השנייה הוא אחז בפנים שלי ובעזרת האגודל ליטף את הלחי שלי "החיוך שלך והשיגעון שלך יוצרים בי משהו שאני לא שולט עליו, הדרך שלך לדבר ולהתמודד עם מצבים ועם אבא שלי בלי לפחד…" הוא אמר לי ונצמד אליי יותר "עומרי…אני לא יודעת מה אתה מנסה לעשות" אמרתי לו לחוצה וניסיתי להתרחק, אבל הוא נצמד אליי בחזרה "כלום, אני נשבע לך שזה הפעם הראשונה שאני מדבר מהלב ובלי מסכות, אני לא האמנתי בחיים שזה יקרה לי שאני אתאהב ככה..תביני שאני רואה אותך עם דניאל ומת מקנאה, אני רואה אותך שרה ורוקדת ואני שונא את המחשבה שבנים אחרים מסתכלים עלייך" הוא אמר לי והסתכל לי בעיניים עמוק כשהגשם יורד עלינו "אתה משוגע עומרי" נבהלתי קצת "כן, אני משוגע מאהבה אלייך ואני יודע שאת מרגישה אותו דבר" הוא הוסיף, ואת האמת לא טעה… אבל לא ידעתי להתמודד עם זה, ואיך להגיד את זה "לא, אתה מתבלבל" אמרתי לו והורדתי את הראש "אני עכשיו הולך לנשק אותך, אם את לא מרגישה אותו דבר כמוני תתנגדי לנשיקה" הוא קבע והתקרב אליי עם השפתיים יותר ויותר בצורה איטית שהרגישה לי נצח, הסתכלתי על השפתיים שלו ועל העיניים שלו שוב ושוב עד שהנשיקה הגיעה, ולא יכולתי לעצור אותה, זה היה חזק ממני, רציתי את הנשיקה הזו יותר ממה שרציתי כל דבר אחר בחיים שלי… התחבקנו תוך כדי נשיקה ולא רציתי לשחרר ממנו אף פעם.
התנתקנו מהנשיקה והוא אחז אותי בפנים חזק "אני רוצה להיות איתך" הוא אמר ולא ידעתי מה לענות, שכחתי איפה אנחנו נמצאים ומה קורה סביבנו עד שהתאפסתי "בוא נחזור לבית ספר, ידאגו לנו" אמרתי לו והלכתי לכיוון האוטו שלו, אבל הוא אחז ביד שלי וסובב אותי אליו "תפסיקי להתכחש לדברים ולהיות ילדה קטנה" הוא ביקש ממני "די לקרוא לי ככה, ובוא נחזור זה לא הזמן עכשיו" דרשתי ממנו ונכנסתי למכונית שלו והוא נכנס מיד אחריי, הייתי חייבת שהאדמה תבלע אותי, לא ידעתי איך להתחמק "את אמיצה בהכל, בכל דבר שקיים, חוץ מלהביע את הרגשות שלך" הוא אמר והניע את האוטו שלו.
הגענו לבית ספר, ושנינו הלכנו לחדר שלו כי תום שלח לי הודעה שאני אבוא, הוא מצפה להסבר… הגענו לפתח של הדלת, הוא הכניס את המפתח ועמדתי מאוחריו, הוא סובב את המנעול אבל שנייה לפני שנכנס הוא הסתובב אליי, ודפק לי נשיקה מפתיעה של שתי שניות "תזכרי את הנשיקה הזו טוב" הוא אמר לי ונכנסו יחד. "למה אתם ככה רטובים ואיפה הייתם?" תום שאל במהירות, בלחץ "כי.." לא ידעתי מה להגיד "אני אסביר לך אחר כך" עומרי אמר לו ולמעשה לקח את האחריות "טוב אני הולכת להתקלח, נדבר" אמרתי לאח שלי והלכתי לחדר שלי.
סיימתי את המקלחת, לבשתי פיג'מה ועדן ושירז רצו לשמוע כבר את ההסבר "עכשיו את יכולה להגיד מה קרה שחזרתם רק עכשיו? ורטובים?" שירז שאלה "אם אני אספר לכן אתן תהיו בשוק" אמרתי להן.
נקודת מבט עומרי
המצאתי לתום איזה סיפור על מה שקרה, ונכנסתי להתקלח…כל המקלחת חשבתי עליה, על מה שקרה, על איך שבשנייה אחת העזתי לעשות את מה שאני מרגיש.
ישנתי כמעט כל הצהריים והתעוררתי לארוחת הערב רק, יצאנו לחדר אוכל והתיישבנו בשולחן כשאחותי באה אלינו "מה קורה?" היא שאלה ונישקה את תום, אבל לא הייתי מרוכז… הסתכלתי על אלמה שבידיוק התיישבה בשולחן מולי, לבד "כבר אני בא" אמרתי להם והלכתי לשולחן שלה, ניצלתי את ההזדמנות שאין לידה אף אחד… אהבתי את הפשטות שלה, היא חבשה כובע גרב שחור, והיו לה שתי צמות וקפוצון שחור של תום שגדול עליה בכמה מידות, רציתי לחבק אותה רק "אז מה עכשיו? תכחישי?" שאלתי אותה "מה על מה אתה מדבר?" היא ניסתה לשחק משחק גרוע, והייתה לחוצה מהמצב "את מתה שנהיה יחד, את מתה לנשק אותי שוב, למה את לא מודה בזה?" שאלתי מתקרב אליה והיא נבהלה והלכה אחורה "תפסיק לחשוב שאתה יודע הכל ולהיות כזה יהיר" היא אמרה לי כועסת "אז את לא מרגישה אליי כלום?" ניסיתי להבין "לא אמרתי את זה" היא אמרה והורידה את הראש "אז את כן מרגישה אליי משהו?" שאלתי אותה עם חיוך והיא רק הסתכלה עליי בלי להגיד כלום "סליחה אני מפריע?" צץ פתאום דניאל הזה "את האמת שכן, השולחן של הסתומים זה משמאל" לעגתי לו כי הוא מפריע בכל דבר "לא" אלמה אמרה "באת בזמן" היא הלכה לידו "אני ודניאל קבענו משהו" היא הסבירה והרגישה חוסר נעימות ממני והם הלכו.
נקודת מבט אלמה
אתמול בערב נהנתי מאוד עם דניאל, ראינו סרט ואכלנו פופקורן, שרנו וניגנו… אבל עומרי הזה חוזר כמו בומרנג, תמיד בראש שלי, לא זז משם…למה הוא היה חייב להגיד לי מה שהוא אמר?! , אני שונאת את זה, אני מאמינה לו ולא מאמינה לו… איך אני שולטת בזה? איך אני ממשיכה להתכחש למצב הזה?!
"בוקר טוב" עדן אמרה לי שהיא כבר מוכנה לבית ספר "אנחנו מתקשות להאמין שאת עוד ישנה, הראשונה שקמה בכל בוקר… זה העומרי הזה" שירז הוסיפה "העומרי הזה, החתיך ההורס והחסר רגישות שאוהב אותך" עדן אמרה "על מה את מדברת?" שאלתן לא מבינה והתיישבתי במיטה "אני משחק" הוספתי מאוכזבת "את לא, ואת יודעת את זה, הוא אוהב אותך כמו שבחיים הוא לא אהב אף אחת" עדו אמרה לי והחזיקה לי את היד "עזבו, לא באלי לדבר עליו בבוקר" אמרתי וקמתי להתארגן.
תגובות (1)
מדהים
מצפה כבר לקרוא את ההמשך;)