החיים הם חלום-אלמה ועומרי פרק 20

פרק 20
נקודת מבט אלמה
עומרי הכאיב לי כל כך, לא יכולתי לסבול את הכאב הזה…איך הוא יכול להיות כזה?! אבל אני יודעת שקורה כאן משהו, אני בטוחה שקרה משהו עם אבא שלו…זה לא הגיוני שהוא עזב בצורה אחת וחזר בצורה שונה, אני לא מבינה.
הגעתי לחדר מוצפת בדמעות וסיפרתי לבנות הכל, הן ניחמו אותי ולא האמינו למה שקרה "אני לא מבינה מה קרה לו" עדן אמרה לא מבינה "הוא אידיוט" שירז זעמה והלכה בחדר עצבנית "הוא אח שלי הוא לפעמים מתנהג במו בהמה אבל הוא לא אידיוט" עדן השיבה לה "אני בטוחה שקורה מש…" עדן התחילה להוסיף "די!" עצרתי אותה "אני לא רוצה יותר לדבר על,אני לא רוצה שום בן אדם בחיים שלי, גברים זה חתיכת חרא" כעסתי ועמדתי לצאת לחדר אוכל "לאן אלמה?" שירז שאלה מבוהלת "תרגעי אני רק מביאה גלידה" הרגעתי אותה ויצאתי.
נכסתי לחדר האוכל עצבנית והלכתי ישר למקרר לקחת לי קופסת גלידה טובה וקפואה ומשמינה שתעלים ממני את כל הכאב.
עמדתי לחזור לחדר, כבר הייתי קרובה לאגף עם כפית גלידה בפה עד שבדרך ראיתי את עומרי הולך לכיוון האגף שלו, הייתי חייבת לברר את האמת, לדעת מה קורה לו… רצתי ריצה קלה לכיוונו, אחזתי לו היד וסובבתי אותו אליי "אני לא מאמינה לך" אמרתי לו כשיידי לצידי הגוף "די כבר סגרנו את הסיפור הזה" הוא אמר ורצה לחזור "בבקשה אל תשקר לי" התחננתי כשכואב לי ואחזתי לו בפנים "אני לא משקר לך" הוא השיב והוריד את ידיי ממנו "אמרתי לך את האמת אין בינינו כלום" הוא המשיך בקרות אבל ראיתי משהו שונה בעיניים שלו, רציתי לגרום לו להגיב אז פשוט נישקתי אותו משום מקום, בהפתעה, בלי הודעה מוקדמת, נישקתי אותו בעוצמה ולא יכולתי להרפות…אי אפשר היה לשקר ברגש ובמשיכה בינינו, הכימיה בינינו הייתה כמו אש שאי אפשר לכבות, האהבה כל כך גדולה שאפשר היה לשמוע את מוזיקת הרקע… עד שהוא עצר את הנשיקה והוזיז אותי אחרונית "אל תתעקשי אלמה, זה לא מתאים לך לאופי" הוא אמר לי בחוסר רגישות ולא יכולתי להבין את ההתנהגות שלו "אני לא מצליחה להבין" אמרתי מיואשת ופתאום הגיעה שני הבלתי נסבלת משכבה יב… זה מה שחסר לי עכשיו, הנוכחות הבלתי נסבלת שלה "מה את רוצה עכשיו?" שאלתי אותה כשהיא עמדה לידנו "ממך כלום ממנו הכל" היא אמרה ונשקה אותו נשיקה קצרה "סליחה מה קורה פה?" שאלתי לא מבינה עם עקצוץ קטן בלב "לא סיפרת לה?" היא שאלה את עומרי והוא הוריד את הראש "סיפר לי מה?" שאלתי בחוסר הבנה, קיוותי לא לשמוע את הגרוע מכל "אנחנו ביחד" היא ענתה במקומו והדמעות ירדו לי מעצמן, מיהרתי לנגב אותן כדי לא להיות המסכנה והפגועה "יפה, בהצלחה לכם, זוג מדהים" אמרתי בצביעות ובטון כועס…העמדתי פני מתגברת, רק רציתי להימלט משם "תודה מתוקה" היא אמרה בזדוניות ניכרת והלכה איתו משם.
הגעתי לחדר, טרקתי את הדלת, התיישבתי על המיטה ואכלתי את הגלידה כשיורדות לי דמעות "מה קרה?" שירז ועדן שאלו לא מבינות והתקרבו אליי "יש לו מישהי אחרת" אמרתי להן בוכה עם כפית גלידה בפה "לא מה פתאום, את מגזימה" שירז אמרה לי והתייחסה אליי כפראנוידית "לא" עניתי לה "הם אמרו לי בעצמם, הוא יוצא עם שני מכיתה יב, הם התנשקו מולי" המשכתי לבכות והן חיבקו אותי "זהו" אמרתי להן וניגבתי את הדמעות "אני לא אזיל דמעה אחת בגלל האפס הזה, לא הייתי צריכה להכנס לקשר הזה מההתחלה, מגיע לי יותר טוב" אמרתי להן כועסת, הנחתי את הגלידה בצד ושכבתי לישון.
קמתי לבוקר גשום, פעם ראשונה שהגשם יצר בי עצב ולא שמחה, לבשתי ג'ינס גבוה כהה, חולצת טריקו שחורה שהכנתי בג'ינס, סריג שחור שנופל על הגוף, כובע גרב שחור, נעלתי מגפיים בצבע בורדו של ד"ר מרטנס ויצאתי ליום לימודים נוסף, הייתי עצובה, ממורמרת, מדוכאת לא יכולתי לראות זוגות מאושרים חשתי קנאה וסבל, הרגשתי שאהבה זה חרא פשוט.
ראיתי את עומרי בחדר אוכל מכין לו סנדוויץ, האימפולסיביות שלי הכריחה אותי לפעול, ניגשתי אליו בכעס "תחליט או נוטלה או השחר אי אפשר למרוח אחד ולזרוק אותו כאילו כלום" עקצתי אותו ודימתי את הממרחים למצב שלנו "למה את חייבת להיות כזו?" הוא שאל אותי "מה סתומה שמאמינה לחרטות שלך? לא יודעת" עניתי בציניות והלכתי, אבל הוא עצר אותי "אנחנו יכולים להסתדדר" הוא אמר לי "כן סבבה, היום בערב נעשה ארוחה ידידותיות ואני אעזור לך בבעיות עם החברה החדשה" המשכתי לעקוץ אותו "את רואה שאת ילדה קטנה" הוא אמר והתחיל להתרגז "מעולה,אתה מת על ילדות קטנות" המשכתי להציק לו "תראי הסבלנות שלי נגמרת אז כדי לך להפסיק במה שאת אומרת לי" הוא ענה לי "אתה יודע מה, אני מסכימה איתך אני אפסיק לדבר איתך פשוט, אתה חלאה, אתה לא שווה את המילים שלו" אמרתי והלכתי לשולחן שלי. "מה איתך?" עדן שאלה אותי "אני מעולה" הכחשתי בחיוך "את יכולה לספר לנו" שירז אמרה "לספר מה? זהו, הסיפור נגמר, אני בכלל לא הייתי מאוהבת אל תדאגו" אמרתי ויצאתי מהחדר אוכל זועמת למדשאות כמה שיותר מהר, וכשהגעתי הדמעות שוב ירדו, הרגשתי חלשה, לא אלמה… "טבע, דמעות, פרידה-החיים שלך מלאים קלישאות" דניאל אמר, מופיע משום מקום והתיישב לידיי "בבקשה אל תגיד כלום" ביקשתי ממנו, לא היה לי כוח לטלנובלות "אין בעיה" הוא אמר והתחיל לנגן את השיר "your song" של אלטון ג'ון ואני הקשבתי לו וחייכתי, זה מה שהיה חסר לי כדי להרגיש טוב יותר… בבית השני הצטרפתי לשיר והרגשתי את הדברים והכעס נעלמים כאילו מעולם לא היו קיימים "תודה" אמרתי לו בחיוך "תודה על מה? התאמנתי על השיר לקראת השיעור תודה שהיית םה בשביל לנצל אותך" הוא צחק איתי "אתה קצת אידיוט" אמרתי לו מחייכת והבאתי לו מכה קטנה "אבל אני לא רוצה לדבר על זה" הוספתי "את לא צריכה לדבר על כלום, את בסך הכל צריכה לעשות שני דברים" הוא אמר כשהוא מכניס את הגיטרה לתיק שלה "מה?" שאלתי אותו לא מבינה "דבר ראשון להביא לי את החיבוק הכי גדול בעולם" הוא אמר בחיוך וחיבק אותי, הרגשתי כל כך טוב באותה שנייה, הרגשתי אנרגיה אחרת, כאילו הייתי זקוקה לחיבוק כזה "אוקיי ומה הדבר השני?" שאלתי מסוקרנת "הדבר השני הוא שהיום בערב את באה לפה" הוא אמר לי "לא נראלי" אמרתי מדוכאת מסתכלת לאופק "לא זה לא אופציה-זה לא מתאים לאלמה שהכרתי" הוא אמר לי בחיוך "דברים משתנים" אמרתי מדוכאת "אלמה שאני מכיר לא משתנה" הוא ענה לי והבנתי שהוא צודק, אבל לא עניתי לו "טוב, זו החלטה שלך, אני אכבד אותך" הוא אמר ועמד ללכת "באיזה שעה?" שאלתי אותו והסתובבתי אליו כשהוא כבר התחיל ללכת "תהיי כאן במקום הארוחת ערב" הוא אמר מרוצה,נישק אותי בלחי והלך.