החיים הם חלום-אלמה ועומרי פרק 8

פרק 8
מצאתי בטלפון של עומרי את המספרי טלפון של המשרדים של אבא שלו, של המזכירות ובנוסף מצאתי ראיות של תיק מסוים שאבא שלו פותר…
שיחת טלפון קטנה והודעת וואטסאפ פשוטה עזרו לי לבנות את הנקמה המושלמת..שלחתי את הראיות שמפלילות אדם מסוים לאותו אדם בעצמו, בשמו של עומרי ולאחר מכן התקשרתי לאבא של עומרי ממספר חסום, ומסרתי לו את המידע שבנו האהוב בגד בו ומסר את הראיות האלו…יכול להיות שזה מוגזם, אבל המשחק שלן איתי ובי מוגזם יותר, אף בן אדם בעולם ובטח שלא אפס כמוהו ירגישו שיש להם כוח עצום עליי וסמכות עליי בגלל שאני אישה.
את משך היום ביליתי עם שירז, עדן ועומר בשירה ובריקוד, התאמנו על דברים חדשים וצחקנו,למרות שכל הזמן הזה ציפיתי בשקיקה לרגע שעומרי יגלה את מה שקרה וכולנו נצפה במחזה המקסים הזה, משום מה עדן תמכה במה שאני עומדת לעשות, נדמה שמבחינתה זה יותר לקח לאבא שלה על היהירות והשחיתות שלו.
ישבנו בחדר אוכל ואכלנו את ארוחת הערב, בשולחן ממול ראיתי את עומרי צוחק עם חברים שלו ועם הבחורה שיושבת איתו, הוא היה כל כך מרוצה מעצמו ואידיוט שלא מבין שהאושר נעלם בתוך שנייה.
משום מקום אבא של עומרי הגיע לחדר אוכל, באותה שנייה עלה לי חיוך זדוני על הפנים, הייתי מרוצה ממה שעומד לקרות, רציתי לדעת כבר אם אבא שלו יצעק עליו מול כולם או בצד, התיישבתי על המעקה של הכיסא לראות את המופע בחדות, אבא של עומרי התקרב אליו, ועומרי קם לחבק אותו, אבל לא ציפה לסתירה החזקה שהוא סתר לו מול כולם…גם אני לא "בונוס" אמרתי בחיוך, עומרי היה כל כך נבוך ומושפל, קצת ריחמתי עליו, אבל מגיע לו, שילמד לקח לאיך מתנהגים עם אנשים, לא ציפיתי שאבא שלו ישפיל אותו ככה אבל ניתן להבין מאיפה ההתנהגות של הבן שלו נובעת.
הם יצאו שניהם מהחדר אוכל ורק יכולתי לדמיין את כל מה שקורה שם, איך הוא מספר לבן שלו הכל ונוזף בו..החיוך שלי לא ירד מהפנים "טוב אני הולכת לרחרח קצת" אמרתי וקפצתי מאושרת מהכיסא.
הבטתי מהחדר אוכל לכיוונם וראיתי את אבא של עומרי יוצא מבית הספר, ואת עומרי הולך בזעם לכיוון החדר שלו, אז הלכתי אחריו עד לחדר שלו, רציתי להוסיף לו עצבים בנוסף למה שכבר יש לו "אוי זה היה ממש חזק" אמרתי לו מחייכת, והולכת מאחוריו עד שהוא הסתובב "אין לי עצבים אלייך עופי מפה" הוא כעס וניסה בצורה כושלת למדי לפתוח את הדלת בעצבים "כן,זה קשה שאבא מרגיש מהבן שלו אכזבה, אבל ככה להרביץ?! זה נראלי לא יפה" לעגתי לו לנוכח מה שקרה "סתמי את הפה שלך" הוא אמר לי בזעם ונכנס לחדר ואני כמובן אחריו.. מרוצה "את מוכנה לטוס מפה כבר" הוא צרח וסימן לי עם היד, ואני התיישבתי כדי לעצבן אותו יותר, להחזיר לו באותו מטבע "טוב,תהני מהגוף שלי וחכי שאח שלך יחזור חתיכת מטומטמת" הוא אמר כעלבון מכוון, והוריד את החולצה והמכנס שלו, נשאר עם בוקסר ונכנס לאמבטיה על מנת להתקלח, נכנסתי אחריו ולמזלי את הבוקסר הוא עוד לא הוריד, הוא רק בדק מתי המים בדוש מתחממים והסתובב אליי "נו מה את רוצה שאני אשכב איתך? בואי, אני אעשה את זה בחינם אם את רוצה" הוא ניסה לפגוע בי ולהוציא עליי את העצבים, והחיוך שלי מיד ירד מהפנים "סתום את הפה, אתה לא תדבר אליי ככה כאילו אני אחת הסתומות האלו שלך" צעקתי עליו, אני שונאת שמזלזלים בי "אז לכי כבר, ואל תזייני את השכל!!" הוא צעק בחזרה, ופתח את הדלת של הדוש "אל תוציא עליי את העצבים שלך, זה שאתה בוגד באבא שלך זה לא אשמתי" אמרתי לו בלי לשים לב שאני מסגירה את עצמי…הוא עמד לצעוק עליי בחזרה, ופתאום הבעת הפנים שלו השתנתה, הוא אחז אותי ביד חזק מידיי "מאיפה את יודעת?" הוא שאל בטון גבוה "מה אתה רוצה, אתה מכאיב לי" אמרתי בכאב, וניתן היה לראות שהוא מבין מה קרה "זו את אחראית לכל זה חתיכת פסיכית" הוא צעק ואחז את היד שלי יותר חזק וניסיתי להשתחרר "עזוב אותי זה כואב לי" אמרתי לו, והצלחתי בקושי להשתחרר "הסתירה שקיבלתי בגללך יותר כואבת, את קולטת מה עשית בכלל יחולה בראש?!?!" הוא אמר לי זועם ושחרר את היד במהירות "זה ילמד אותך לקח לא להציק לי יותר ולחשוב שאתה יכול לדבר אליי איך שאתה רוצה" עניתי לו בסיפוק ובזעם "את משווה בכלל בין הדברים חתיכת פוסטה?" הוא אמר והפיל משהו בעצבים לרצפה, נרתעתי קצת אבל לא אפשרי לו לראות את הפחד שבי "תבין שאיתי אתה לא מתעסק עומרי" אמרתי לו ועמדתי ללכת, אבל הוא אחז לי ביד והצמיד אותי לקיר "אני נשבע לך שאני לא סובל אותך, יותר מזה, אני שונא אותך.. את הדבר הכי גרוע שקרה לי מהיום שדרכתי בבית ספר הזה" הוא צרח קרוב אליי עם הפנים שלו "כן?" שאלתי אותו כועסת, מנסה להתנגד ללא הצלחה עם הידיים "אני שונאת אותך יותר" צעקתי עליו "אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלך, את הקרבה שלך, אתה חתיכת בן אדם דוחה בלי עקרונות וערכים" הטחתי בו והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ובשפתיים במחזוריות "אני שונא אותך" הוא אמר כשהוא מסתכל לי עמוק לעיניים "אני יותר" עניתי בזעם עם הבעת פנים אכזרית, הסתכלנו זה על זה, צמודים מאוד, עם כעס וטינה..עד שפתאום, במהירות בזק, עומרי אחז בחוזקה את הפנים שלי בשתי ידייו ודפק לי נשיקה חזקה, אגרסיבית, סוערת, פראית, ניסיתי להתנגד בהתחלה, אבל הרגשתי שאני חייבת גם, שאני רוצה, זרמתי עם הנשיקה שלו והיא נעשתה יותר טובה ויותר חזקה מרגע לרגע, לא שמנו לב מה אנחנו עושים, התחלנו ללכת תוך כדי הנשיקה עד שמצאנו את עצמנו מתרטבים מתחת לדוש…הוא כל כך חסון וגבוה שלא ידעתי איפה לתפוס אותו כדי להאחז, הלשונות שלנו נפגשו והוא סידר את השיער שלי תוך כדי שלא יפריע לנשיקה.
עברו כמה שניות, דקות או שנים, אני לא הרגשתי שום תחושת זמן ברורה באותו רגע והתנתקנו מהנשיקה בינינו, החולצה הלבנה שלי שהתרטבה נעשתה שקופה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע, איך להגיב, מה להגיד..הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה להתכחש למצב ולמה שקרה…אני בן אדם הגיוני, וקשר עם הבן אדם הזה יהיה הדבר הכי לא הגיוני שקיים. "מה עשית?" צעקתי עליו ויצאתי מהר מהדוש "הדבקתי לך את הנשיקה שחיפשת מהשנייה שראית אותי כדי לספק אותך" הוא אמר בזלזול, כאילו אני סתם אחת, הרגשתי פגועה אבל לא יכולתי להראות את זה "שאני חיפשתי?" גיחכתי "הנשיקה שאתה חיפשת הכוונה, אתה יכול להגיד עד מחר שאני ילדה קטנה והיסטרית אבל בחיים לא קיבלת וגם לא תקבל נשיקה כזו" אמרתי בביטחון עצמי מופרז והותרתי אותו בפה פעור, ללא מילים, ויצאתי משם מהר לחדר שלי. נכנסתי לחדר רטובה וראיתי איך עדן ושירז בוהות בי, מצפות להסבר "אני ועומרי התנשקנו" אמרתי להן כשהתיישבתי על השידה בחדר עוד לפני שהן הספיקו לשאול אותי "מה?" עדן שאלה בשוק והתיישבה לידי וכך גם שירז…סיפרתי להן והן לא יכלו להאמין. "אוקיי ומה את מרגישה? יש לך משהן אליו? תספרי לנו" הן שאלו אותי ודרשו ממני הסבר, והבנתי שהן חברות שלי, ויהיה מטופש לא להגיד מה הרגשות שלי ולהמשיך להסתיר מה שקורה לי "אני לא יודעת" אמרתי בחוסר אונים, אוחזת בראש שלי "מהשנייה הראשונה שראיתי אותו אני מרגישה משהו שאני לא יכולה לשלוט בו" הסברתי להן "ואתן יודעות שאני יכולה להתמודד עם הכל,אבל לא יודעת.. למה זה ככה?! אני שונאת שדווקא אליו יש לי את הרגשות האלו, זה משגע אותי, זה לא פייר" התעצבנתי ונשענתי אחרונית מאוכזבת מעצמי.