החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 9

•ירדן•
"אני יכול להיכנס?" שמעתי קול מוכר מן הדלת.
רועי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקרירות כשהוא נכנס. הוא נסה לחייך אלי, אבל ללא הצלחה.
"לבוא לראות מה שלומך. אסור לי?" הוא שאל בתמימות.
"אחרי כל מה שעשית…לא. תצא מפה. אני לא מסוגלת לראות אותך." לחשתי.
הדמעות חנקו את גרוני. חלק קטן בתוכי עוד אהב אותו. ירדן, תלחמי. תראי לו שאת מסוגלת, שהתגברת. שהוא טיפש ושהוא לא מבין על מה הוא וויתר, חזקתי את עצמי.
לא שהיה לי מישהו שיוכל לחזק אותי חוץ מעצמי באותו הרגע. או בכלל.
"לפני שאני הולך, אני יכול להגיד לך משהו?" הוא שאל בחוסר ביטחון.
"אני אוהב אותך. באמת." הוא לחש כשלא עניתי. העיניים שלו נצצו.
לא, אני לא הולכת לסלוח לו. לעולם לא.
"אם היית אוהב אותי באמת לא היית בוגד בי." לחשתי לו בחזרה. הוא השפיל את מבטו.
"אם אתה באמת אוהב אותי, אז תענה לי על השאלה הבאה. אם אתה אוהב אותי באמת, למה בגדת בי? למה נשקת מישהי אחרת ועוד התענגת על הנשיקה?!" בשלב הזה כבר צעקתי.
אני לא הולכת לתת לו לשלוט בשיחה. או בכלל. אני לא אתן לך שוב להיכנס לחיים שלי, לבלבל אותי ולגרום לי לשכוח את מה שהוא עשה. נגמרו המשחקים.
הוא שתק. זאת ההזדמנות שלי להוכיח שבאמת כבר לא אכפת לי ממנו.
"בדיוק כמו שחשבתי." אמרתי בלי רחמים.
הוא הרים את מבטו אלי. העיניים שלו הסתכלו עלי באהבה. כמו תמיד. הוא נראה כנה.
אבל זה כבר לא עובד עלי.
"תלך. עכשיו." אמרתי וקולי רעד. לא יכולתי לשלוט בעצמי. אני לא מסוגלת יותר.
"אני אלך. ואני אחכה לך שם, אם יום אחד תחזרי לאהוב אותי." הוא אמר בקול שבור ויצא מן החדר. המבט שלו עדיין חייך אלי.
אבל בפעם הראשונה, אני כבר לא חייכתי אליו.

•רועי•
ישבתי על המיטה, וחפנתי את ראשי בידיי. התגעגעתי אל ירדן. יותר ממה שהתגעגעתי אליה אי פעם. כנראה שרק כשמאבדים מישהו, מבינים עד כמה הוא היה חשוב לך.
אבל עכשיו כבר אין על מה להצטער. היא לא תסלח לי לעולם. אבדתי אותה לתמיד. והכול בגלל העדי הזאת.
********
פקחתי את עיני בבהלה. הסתכלתי סביבי, מבולבל. הבטתי הצידה. לצדי שכבה ירדן, שערה מפוזר לכל הכיוונים על המיטה ועיניה עצומות. בבת אחת נזכרתי למה אני פה. ליטפתי את פניה של ירדן. היא נראתה כמו מלאך.
"היי! אין מעבר!" פתחה ירדן את עיניה בפתאומיות ואני נרתעתי. היא צחקה.
"מה אתה קופץ? תעשה מה שבא לך, אבל כשאני רואה אותך ועוקבת אחריך." אמרה ירדן. חייכתי בהקלה. נשקתי לאפה, והיא לטפה את שערי.
"את יודעת כמה אני אוהב אותך?" שאלתי אותה בחיוך את השאלה הידועה שאני שואל אותה כל הזמן.
"לא. אולי סוף סוף תגיד לי את התשובה, אחרי כל כך הרבה פעמים ששאלת אותי וכשאמרתי שאני לא יודעת לא ענית לי מה התשובה?!" שאלה ירדן ברצינות.
"אני אוהבת אותך הכי בעולם. הרבה יותר ממה שאת חושבת." חייכתי.
"גם אני. אפילו יותר." היא לחשה וחבקה אותי חזק. כמה כיף לדעת שהיא לא תברח לי, שהיא סומכת עלי ושהיא אוהבת אותי.
"אני אוהב אותך יותר מכל אחד אחר. אפילו יותר מאבא שלך." אמרתי לה בחוסר ריכוז והרחבתי את חיוכי.
"יותר מאבא שלי? זה בטוח." היא אמרה ולא חייכה.
"אני מצטער, ירדני. לא התכוונתי להזכיר לך אותו. את יודעת שהוא באמת אוהב אותך הכי בעולם, אבל פשוט אין לו זמן להראות לך את זה והוא לא יודע איך. את חייבת להבין אותו." אמרתי.
"טוב, אפשר לחזור אלינו?" שאלה ירדן ושמתי לב שהשיחה כבר לא נוחה לה.
"לפני שאנחנו ממשיכים בשלנו, רק רציתי להגיד לך ש… יש אנשים שאוהבים אותך ופחות מראים את זה, אבל אני תמיד אדאג למלא את החסר. אני אוהב אותך הכי בעולם, ירדן. את מיוחדת. את כל מה שאני רוצה. ואני אראה את זה בכל דרך. רק שתביני שאני לעולם לא אברח לך." לחשתי לה וליטפתי את פניה.
"טוב, בוא נמהר, כי אנחנו מאחרים לבית הספר!" היא שנתה נושא. מהרנו להתארגן, וכל הזמן אני חשבתי על הדברים שאמרתי לה.
ולחשתי לעצמי שמזל שזאת האמת.
**********
עצמתי את עיני בכאב. כל כך רציתי את ירדן שלי בחזרה. איך בדיוק אחזיר אותה? היא לא תסלח בקלות. פגעתי בה, לא היה לי זמן להסביר. באמת, בחמש השניות הראשונות של הנשיקה עם עדי באמת רציתי להתנשק איתה. נזכרתי בעבר שלנו, ופתאום כבר לא חשבתי על כלום. אבל זה היה רק למשך חמש שניות.
ולמרות הכול, עדיין, ממש לא הייתי בסדר.
אני חייב עזרה ממישהו. מישהו שמבין בבעיה שאני נמצא בה. אבל מי? חשבתי כמה דקות, ואז ידעתי.
חיכיתי בסבלנות. בקרוב יגיע חזרה האדם שבאמת יכול לעזור לי לתקן את מה שעשיתי.

•חן•
"שלא סתם…לא סתם…" מלמלתי לעצמי שיר במרירות. כרגע כבר לא היה לי אכפת שאני מזייפת. היה אכפת לי שנאי חולה. שכבתי במיטה, עם החלון סגור ועם הדלת סגורה, עם תה ומרק לצדי ושלוש חבילות טישו בידי.
זה התחיל מזה שהתלוננתי לאמא שאני לא מרגישה טוב, ואחרי שהיא בדקה לי את החום ואמרה שיש לי שלושים ושמונה מעלות, היא הסכימה שאשאר בבית. מה זה הסכימה? קבעה. בלחץ. היא סגרה את החלונות ואת הדלת ואמרה שאף אחד לא יכנס ויפריע לי, ושאני צריכה לשתות תה ולאכול מרק, ושהיא תביא לי חבילות טישו כדי שלא אצטרך ללכת לשירותים בשביל להביא את הטישו. לקחתי כדור וניסיתי להירדם. הפעם זה לא היה כמו כל הניסיונות שלי להתחמק מן עוד יום משעמם בבית הספר או ממבחן ששכחתי ללמוד אליו. ( לא היו מקרים כאלו כמעט. ) הפעם זה היה באמת. הרגשתי נורא. עוד התעטשות, עוד טישו, עוד כף מן המרק. עוד לגימה מן התה, עוד ניסיון להירדם.
לפתע שמעתי דפיקה על הדלת.
"פתוח." אמרתי בקול חנוק ואפילו לא טרחתי להרים את ראשי בשביל לראות מי נכנס.
"שמעתי שאת חולה. באתי לבדוק אם את בסדר. וגם לארח לך חברה." שמעתי קול מוכר מעלי.
"מה אתה עושה פה? למה אתה לא בבית הספר?" שאלתי את ליאב.
"הברזתי." הוא אמר כאילו שזה מובן מאליו. אילו זה היה יום רגיל ולא הייתי חולה, ישר היית מתנפלת עליו ואומרת שהוא חייב להפסיק עם כל ההברזות האלו שלו כי בסוף הוא עוד ישלם על זה, אבל בגלל שזה לא היה יום רגיל ואני כן חולה, אז לא היה לי כוח להטיף לו מוסר.
"למה אני לא מופתעת…" מלמלתי. הוא חייך את החיוך המקסים שלו, והגומות שלו בלטו. כבר שכחתי כמה הן יפות.
"אז איך את מרגישה?" הוא שאל.
"איך זה נראה שאני מרגישה?" שאלתי אותו.
"את נראית נורא. כאילו הכניסו אותך לתוך פח האשפה ואז הוציאו אותך, ואז שפכו עליך מיץ תפוזים והוסיפו דגים מסריחים ו…" ליאב התחיל לתאר איך אני נראית בתור חולה, אבל אני קטעתי אותו.
"במחשבה שנייה, לא מתחשק לי לשמוע את הפירוטים שלך." אמרתי לו.
"אז מה כן מתחשק לך?" הוא שאל וחייך חיוך ערמומי.
"שתפסיק עם השטויות שלך." אמרתי לו בכנות.
"באמת. את נראית נורא." הוא אמר ברצינות ולטף את שערי. צמרמורת עברה בי.
"אני מקווה שמחר תרגישי טוב." הוא אמר ונראה כנה ביותר.
"באמת? ממתי אתה מדבר ככה? או דואג לאנשים אחרים?" שאלתי מופתעת.
"כי אם לא, לא יהיה לי מי שיעביר לי את הסיכומים למבחן ואני אהיה בצרה." הוא אמר את האמת וחייך אלי.
לרגע חשבתי שבאמת שמץ של רגישות צץ בו.
מזל שזה לא נכון.
אני אוהבת אותו כמו שהוא. ליאב שעדיין נשאר ילד קטן. חייכתי לעצמי. הוא הביט אלי בשאלה, אבל לא טרחתי להסביר לו למה אני מחייכת.
לא שאני בעצמי בכלל ידעתי למה אני מחייכת חיוך כזה. ועוד לידו.
בזמן האחרון אני מתנהגת קצת מוזר. אני כבר לא ממש מכירה את עצמי. לפחות ליד ליאב. או כשמדברים על ליאב. מה קרה? מה השתנה פתאום?
שום דבר. הוא נשאר אותו ליאב.
השאלה אם משהו השתנה בי.