החיים שאחרי הקדמה+פרק1

אני חוזרת.
נראת אותה המיקה,שעזבה לפני שלוש שנים.
לאותם הבני דודים בגילי,לינה ועומרי.
אין לי מושג מה עובר עליהם עכשיו,או איך הם נראים.
כי הלכנו,ברחנו מהטרגדיה,ממך.
אחרי שאני אתמקם אצל לימור ואיתן,הדודים האהובים עלי ועלייך.
אלך לקבר שלך,לבקר אותך.
***
היי קוראים לי מיקה,בת 18,סיימתי תיכון לפני שבוע ואני חוזרת לארץ ישראל אחרי שלוש שנים באמריקה.
גרתי בבת-ים,שם גרים הדודים שלי,לימור ואיתן.
יש להם שלושה ילדים.
לינה-בת גילי,נולדתי חודש לפניה,תאומה של עומרי,שער שחור כמו פחם,חלק וגולש,עיניים כחולות עמוקות ויפות,ביישנית לרוב.
עומרי-בן גילי,תאום של לינה,שיער שטני מסודר תמיד בבלורית יפה,עיניים ירוקות,חתיך הורס,עושה צחוקים,ביטחון עצמי גבוה אבל הוא לא מתנשא.
איילה-האמת היא שאין לי מושג,פעם אחרונה שראיתי אותה היא הייתה בת שלוש,עכשיו בת שש בערך,חמודה.
***
פרק 1
אני עומדת מול הדלת,מתלבטת אם לדפוק או לצלצל בפעמון,מעיפה מבט בבגדי ומישרת אותם,החולצת בטן הבורדו זוכה במשיכה וכך גם השורט השחור שלי,אני מעיפה עוד מבט בנעלי האולסטר השחורות שלי וקושרת את השרוך שנפתח.
אני נוקשת קלות על הדלת ושומעת תזוזה בפנים,"רגע" נשמעת צעקה של נערה ובראשי אני מהרהר אם זאת לינה,הדלת שנפתחת מעירה אותי מהירהורי.
"היי"אומרת הנערה מולי,שממש מזכירה לי את לינה.
"לינה?"אני שואלת בקול חלש.
"מיקה?"היא שואלת בהתפעלות.
"לא היית אמורה לבוא אתמול?"שאלה באותה הבעה.
"מי שם?"אני שומעת קול של עוד נערה.
"בואי,כנסי"לינה אומרת לי ואני צועדת לבפנים מגלגלת את המזוודה לצידי.
בסלון יושבים שני בנים ושתי בנות,אבל אני מזהה את עומרי,הוא כל כך דומה לו שזה מפחיד.
"אז לא אומרים שלום לאנשים בבית הזה אני מבינה"אני אומרת ומגכחת.
"זה מהלם"עומרי אומר בשוק.
"יאללה תביא חיבוק"אני אומרת ורצה אליו תוך כדי שאני עוזבת את המזוודות.
"מיק,כמה זמן לא ראיתי אותך,יפה אחת"הוא אומרת לי שאנחנו מחובקים ואני נמעכת תחת גופו החסון.
רק כשאנחנו מתנתקים מהחיבוק אני מבינה,כולם פה לבושים חגיגי.
"לאן אתם הולכים?"אני שואלת בסקרנות.
"לעומתך אנחנו סיימנו ללמוד רק אתמול אז יש לנו מסיבת סיום שמתחילה עוד עשר דקות אז אנחנו עפים"עומרי הסביר.
"תהנו"אמרתי וחייכתי.
"ביי"אמרו לי כולם.
"ביי"עניתי ועמדתי במקומי עד ששמעתי את המכוניות יוצאות מהחניה.
'אני מניחה שעכשיו זה הזמן לבקר אצלך'חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מוציאה את הפלאפון שלי מתיק הצד.
"אז איפה לעזאזל המפתחות של הבית הזה?!"אני אומרת לעצמי,והנה הם על המתלה מפתחות,כמה מפתיע.
אני יוצאת מהבית ונועלת אותו.
'עכשיו זה הזמן'אני אומרת לעצמי ומתחילה לצעוד באותה דרל שצעדתי לפני שלוש שנים.