החיים שלה משתנים פרק 16/ חלק 7

"אני אומרת לכם!" עמית הניפה את ידיה באוויר בדיוק כשסאלי הגיע אל השולחן שלהם.
מאי גלגלה את עיניה לכיוון עמית הבת.
"סאלי, את חייבת להאמין לי!" עמית פנתה לסאלי שהתיישבה בדיוק בספסל שסביב השולחן והסתכלה לצדדיה בחשש.
"להאמין למה?" סאלי שאלה, מנסה לקבור את השיחה הקודמת שלה עם ירין.
"אני- אני מצאתי חדר סודי פ-פה, בבית הספר!" נימת קולה העידה על שיגעון.
"חדר סודי…?" סאלי שאלה בהיסוס כשהיא מתיישבת לידה.
"ח-חדר סודי. היו- היו שם משרתים ומשרתות שהגישו תינוקות במגשים לכבוד חשפנים. הם… הם- הם עכשיו רודפים אחריי. הם רוצים שאחזור."
"ע-עמית…?" סאלי שאלה אותה בדאגה מה. היא הסתכלה על מאי בשאלה.
"אל תשאלי אותי. היא חזרה ככה מההברזה שלה מהשיעור האחרון." מאי אמרה.
"אני- אני לא הברזתי. מ-מקסוול כלא אותי שם. הוא לא נתן לי לצאת." עמית אמרה והסתכלה בסאלי בתקווה שהיא תאמין לה.
"מקסוול? מי זה מקסוול?" סאלי שאלה בחשש, לא בטוחה אם היא באמת רוצה לקבל את התשובה.
"ה-הבן… של אחת המשרתות. היה לו שעון גדול, ו- ו- והוא נמס, אני אומרת לך! הוא כאן!" עמית קראה בקול והבהילה את השולחן.
"את מנסה להיות משוגעת בכוח?" עמית שאל, אך בפניו ניתן היה לראות שההופעה של עמית מטרידה אותו מעט.
"זה לא מצחיק, עמית." מאי אמרה בתקיפות.
עמית צרחה שוב פעם. "ה-הם. ה-הם כאן! הם רו-רוצים אותי!" אנשים מהשולחנות הקרובים החלו ללטוש בה עיניים.
סאלי נראתה מזועזעת. היא שמה את ידה על זו של עמית וידה של עמית רעדה. ידיה של עמית היו קרות ומזיעות. מה לא בסדר איתה?
טוהר נעץ את עיניו בעמית הבת. מרגע שמצאו אותה בקפטריה היא התנהגה מוזר. כשנכנסו לראשונה לקפיטריה הם ראו אותה דופקת על מכונת המשקאות, כאילו מחכה שיפתחו לה אותה. זה כלל לא תאם להתנהגותה, אך מאי חשבה שעמית מנסה למתוח אותם ולעמית פשוט לא היה אכפת באיזה משחקים עמית הבת משחקת. כאשר הם התיישבו סביב שולחן אוכל התנהגותה המוזרה של עמית לא פסקה. היא מלמלה לעצמה דברים וכשעמית שאל אותה מה לעזאזל לא בסדר איתה עמית החלה לספר סיפור בלתי נגמר על חשפנים עירומים שאוכלים תינוקות ועל שעון שנמס בידי אדם מסתורי בשם מקסוול.
עמית התנשמה בכבדות והקשתה לדבר. סאלי החזיקה בידה הקרה והמיוזעת.
"חייבים לקחת אותה לאחות או משהו!" היא אמרה, לא מסוגלת להוריד את מבטה מידיה הרועדות של עמית.
טוהר שבחן את עמית ארוכות אמר, "א-אני מסכים. האישונים שלה גדולים בצורה מפחידה והאף שלה…"
כולם הסתכלו לעבר אפה של עמית וראו שדם מתחיל לנזול על שפתיה מהאף.
סאלי נעמדה בפאניקה. היא שמעה את התלמידים סביבם מתלחששים ביניהם עליהם אך זה לא היה אכפת לה- הדבר היחיד שראתה היה עמית.
מאי וסאלי העמידו את עמית והוליכו אותה מחוץ לקפיטריה. טוהר ועמית הבן הלכו לצד מאי וסאלי.
"מה לעזאזל לא בסדר איתה?" עמית אמר ופניו הביעו דאגה. "מה אמרת על האישונים שלה?" הוא פנה לעבר טוהר.
"האישונים שלה התרחבו. הם גדולים יותר ממה שהם צריכים להיות." טוהר אמר לעמית וסאלי האזינה לדבריהם.
"מה זה אומר? מה זה משנה?" עמית שאל ושמץ של עצבנות נשמע בקולו.
טוהר עלה במדרגות לצד מאי. "זה משנה כי האישונים של אדם יכולים לגלות לא מעט על המצב בו האדם נמצא. אם נגיד האישונים של אדם כלשהו מתרחבים בצורה מוגזמת זה יכול להעיד על כך שהם בסביבה חשוכה ולכן העיניים שלו מנסות לקלוט כמה שיותר אור… או שזה יכול להעיד על מחלות נוירולוגיות, חבלות בראש או לחץ דם תוך גולגולתי…"
מאי בדקה כמעט מיד את ראשה של עמית, מחפשת חבלות או סימני פציעה אפשריים.
"או שהסיבה להתרחבות האישונים שלה יכולה להיות…" טוהר היסס, במיוחד בגלל שסאלי בהתה בו.
"מה?" מאי ועמית אמרו יחדיו.
"או שהיא לקחה… חומרים בלתי חוקיים… סמים…" טוהר אמר.
"מה??" סאלי הסתכלה על עמית שנראתה כאילו היא בעולם משלה. "זה לא יכול להיות!"
"מאחוריי!" עמית צעקה והתלמידים שעברו לידם עיוותו את פרצופם.
"כאילו…" מאי בחנה את עמית. "אחד התסמינים של סמים הוא הזיות, לא?"
"עמית בחיים לא תשתמש בדברים כאלו!" סאלי אמרה ונהייתה יותר ויותר מהוססת עם כל שנייה. "…נכון? האם היא…? האם היא תשתמש ב… חומרים לא חוקיים?"
"עמית לא עד כדי טיפשה." עמית אמר ופתאום עמית פרצה בצחוק רם.
הם היו מול חדר האחות. מאי תקתקה בדלת ועברו כמה רגעים לפני שהדלת נפתחה באיטיות. האחות העבירה את מבטה בתלמידים שלפניה ואז אמרה, "רק אחד מלווה את מי שנפצע."
"זה- זה מקרה חירום." סאלי אמרה ומאי התפרצה לתוך חדר.
"היי-" האחות אמרה למאי אבל אז אחריה נכנס עמית, טוהר ולבסוף סאלי המהוססת.
"יש איתה משהו לא בסדר." סאלי אמרה והחוותה בראשה אל עמית.
האחות הזעיפה את פניה לנוכח כמות התלמידים שעמדה בתוך חדרה, אך היא רק נהמה בכניעה וניגשה לעמית. לאחר כמה רגעים הבעת פניה של האחות הפכה לדאגה. היא לקחה את כף ידה של עמית והצמידה את אצבעותיה אל מפרק ידה. הבעת פניה של האחות רימזה על כך שהיא מזהה את התסמינים החלים על גופה של עמית.
"אני הולכת לשאול אתכם שאלה, וכדאי לכם לענות בכנות." האחות אמרה והשאר הנהנו אליה. "האם אתם התנסיתם ב…סמים?"
"ל-לא!" סאלי כיסתה את פיה בזעזוע.
האחות כיווצה את פיה. זה היה נראה כאילו היא אינה מאמינה לה. "המפ. אני לא יודעת באיזה חומר היא השתמשה, אבל זה יכול לאיים על החיים שלה."
שפתיה של סאלי רעדו ועמית נראה כאילו סתרו לו בפרצוף. טוהר נראה כאחד שמנסה לדבר אך מתקשה ומאי פשוט בהתה בעמית בזעזוע.
האחות כבר הייתה בקו עם המנהל.
"…כן…-…אני אחכה…-…אוקי…" זה כל מה שהם שמעו משיחתה של האחות עם המנהל.
"תתקשרי להורים של עמית." סאלי אמרה בקול שבור לעבר מאי. מאי הנהנה לעברה ורצה מחוץ לחדר האחות, לנייד שלה.
"המזכירה תסיע אותה לבית החולים, אז אתם תצטרכו לקחת אותה עד לחנייה, אוקי?"
סאלי הנהנה בלהיטות. היא ועמית עזרו לעמית לרדת במדרגות וללכת במסדרונות. היו תלמידים שבהו בהם והתלחששו, אבל השלושה פשוט התעלמו מהם, כאילו היו רק קולות רקע. כשיצאו מחוץ לבניין בית הספר, סאלי הורידה את מעילה וכיסתה את ראשה של עמית איתו כיוון שירד גשם בשעה הזו. הם המשיכו עד לחנייה ושם פגשו את מזכירת בית הספר.
"אוי." היא אמרה לעבר עמית שנראתה כאילו היא מנמנמת. "תכניסו אותה למושב האחורי."
עמית וסאלי הכניסו את עמית למושבים האחוריים וחגרו אותה. לאחר מכן הם סגרו את דלת הרכב.
"אל תדאגו, רופאים יטפלו בה." המזכירה חייכה חיוך קלוש לעבר השלושה שנראו מזועזעים ממצב חברתם, ולאחר מכן היא נכנסה לאוטו ונסעה הרחק.
"בואו נחזור…" סאלי אמרה. הם שלושתם צעדו בקדרות חזרה לבניין בית הספר, וכשהם עמדו מול חצר בית הספר, בתוך הבניין, הושיט עמית את מעילו לעבר סאלי חסרת המעיל.
"אני לא צריכה את זה." סאלי אמרה לעברו ומשכה באפה. עמית התעלם ממנה ושם את מעילו עליה, וסאלי הייתה עסוקה במחשבות אחרות מכדי להתווכח.
עמית חיכה רגעים לפני שאמר באי נוחות מסוימת, "את לא צריכה לבכות. עמית… תהיה בסדר…"
"כן…" טוהר חיזק את דבריו של עמית והסתכל במטר הגשם שירד מולם.
סאלי בהתה בטיפות הגשם שהוטחו על האדמה. "אני- אני לא בוכה. זה… הגשם." היא אמרה וניגבה את הדמעה שהתגלגלה במורד לחיה.
"עמית… היא חזקה. אני זוכר שבשנה הראשונה בחטיבה היא אכלה דיו של עט פיילוט שלם ועוד התנהגה רגיל אחרי זה, כאילו דבר לא קרה…" טוהר אמר וסאלי חייכה קלושות.
"מה? זה כלום. אני זוכר שבשנה שעברה היא קיבלה נכשל בהיסטוריה ולא בכתה."
"האמת שהיא כן בכתה למורה בסוף." טוהר אמר.
"אה. והוא העלה לה את הציון?" עמית שאל.
"לא." טוהר אמר קצרות ומשום מה זה גרם לסאלי לפרוץ בצחוק.
טוהר צחקק צחקוק שקט ועמית צחק באופן רם. הם הפסיקו לצחוק לשנייה, אבל ברגע שסאלי צחקה שוב הם כולם התגלגלו מצחוק, אפילו צחקקו השקט של טוהר הפך לצחוק משוחרר.
"זה לא מצחיק…" סאלי אמרה לאחר כמה רגעים, אבל ברגע שטוהר צחקק הם כולם שבו לצחוק.
"אני מקווה שעמית תהיה בסדר." סאלי אמרה בשקט לאחר שכל הצחקוקים גוועו.
"גם אני." עמית אמר.
"…גם אני." טוהר אמר בלחש.