החנון, הבריון והארונית בינהם [הקטע מוקדש ליוקי.]

הקטע מוקדש ליוקי. אני אוהבת אותך.
את תמיד תהי בלב שלי, אני אוהבת אותך.
אני מקווה שתחזרי אלי. אני אוהבת אותך.
הקטע הבא מוקדש לך, יקירה, בתקווה שדרכינו יצטלבו בשנית.

וויליאם נדחף באלימות לתוך הלוקר שלו, צועק ומנסה להשתחרר ללא הועיל. הוא דפק על דלת הלוקר שלו מבפנים, מייבב וצועק ומתחנן לעזרה אך כל מה שיכול היה לשמוע מהצד השני היה רק צחוקו של דניאל והבריונים חסרי השכל שלו.
לבסוף, הוא שמע את הצלצול. הוא היה נעול בפנים, והמסדרון התפנה בשנייה, לכן היה עליו לפספס שיעור.
ואז, הוא שמע דלת נטרקת בהמשך המסדרון.
וויליאם צעק לעזרת האדם המסתורי, שפתח את הלוקר בלי לעצור ולהעיף בו מבט. וויליאם נפל מתוך הארונית והרים את עיניו הכחולות אל עבר הבחור, שהתגלה כדניאל.
וויליאם בהה בגבו המתרחק של דניאל בדממה, תוהה למה לו לשחרר אותו.
לבסוף, דניאל ומעיל העור השחור שלו נעלמו מטווח הראייה של וויליאם שנאנח וסידר את ספריו, מחליט שאין טעם להגיע לכיתה אחרי שפספס חצי שיעור.
היום המשיך כרגיל בבית הספר; מחשבים, מתמטיקה, הפסקה, שעתיים רצופות של אנגלית ואז השיעור השנוא על וויליאם-ספורט.
הוא החליף לבגדי הספורט שלו, שהיו גדולים על גופו הצנום. הוא התבייש בזה, בעובדה שכל עצמותיו בולטות, אבל לא משנה כמה הוא ניסה להשמין הוא תמיד נותר וויליאם המקלוני.
הם שיחקו היום מחניים, למורת רוחו של וויליאם. העניין לא משמח, כמובן, כי וויליאם וכדורים מעולם לא הסתדרו אחד עם השני.
"איפה דניאל?" שאל המאמן כשהוא חילק את הכיתה לשתי קבוצות. כולם החלו להביט סביב, ואז משכו בכתפם בכלליות.
המאמן נאנח והמשיך לחלק את כולם, ו-וויליאם ניצל את ההזדמנות והחליט ללכת משם. הוא לא רצה להיפגע בידי כדור.
בדרכו החוצה, הוא החליט להחליף בגדים ללבוש הרגיל שלו, ולכן עבר במלתחות. אבל כשעבר שם, מזמזם לעצמו בשקט, הוא עצר לפתע. הוא שמע יבבות שקטות נובעות מפינה מרוחקת.
וויליאם החליט ללכת אל עבר אותה פינה, לגלות מי בוכה שם, והופתע לראות את שיער הלהבה ומעיל העור השחורים מכורבלים לכדור קטן של עצבות, ובמרכזו היה דניאל, מייבב בצורה חרישית.
"ד-דניאל?" שאל וויליאם בקול שבקושי עבר לחישה בעוצמתו.
דניאל קפץ, מביט בוויליאם במבט מופתע ועיניו הירוקות נראו אדומות-נפוחות. הוא הפנה את מבטו לרצפה. "מה אתה רוצה ממני, חנון?"
"א-אני… דאגתי…" מלמל וויליאם. "אתה בכית."
"אני לא בוכה, אידיוט אחד!" דניאל כמעט ולא צעק, דמעות פורצות מעיניו מחדש והוא ממהר להחביא את פניו.
וויליאם לא יודע מה לעשות, והוא עשה את הדבר הראשון שעלה לראשו. הוא חיבק את דניאל.
דניאל ניסה לדחוף ממנו את וויליאם, אבל לא בדיוק הפעיל כוח. לאחר זמן קצר הוא החביא את פניו בכתפו של וויליאם וייבב בשקט, מרטיב את כתפו של הבחור הצנום.
השיעור עבר, וכך גם היום. דניאל הכניס את וויליאם לארוניתו גם בהפסקה שביום שלאחר מכן.
וויליאם החל לתהות; האם מה שקרה ביום הקודם קרה, או שזה היה רק דמיונו הפרוע?
אבל תהיתו פסקה כאשר דלת הארונית נפתחה ושם עמד דניאל. "וויליאם, אני יכול לדבר איתך?"
"כ-כן, כמובן," וויליאם גמגם במבוכה. דניאל נכנס לתוך הארונית הקטנה וסגר את הדלת, וויליאם בפנים יחד איתו.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט.
"על מה?"
"אל תעמיד פני טיפש, אתה יודע מה עשיתי לך." דניאל הרים אליו מבט כנה.
"מה קרה אתמול?" שאל וויליאם לבסוף, לאחר שאזר אומץ.
דניאל נאנח "אני מניח שאם אנחנו כבר סגורים בתוך ארונית הכי פחות ממטר על מטר, אני יכול לספר לך. אם תישבע לא לספר לאף אחד לעולם."
וויליאם הנהן, סמוק מהקרבה.
"לאבא שלי נותר פחות מחודש לחיות, ואמא שלי שותה אלכוהול ומעשנת סמים.\" הוא אמר בנשיפה, כאילו העול לא מכביד עליו, כאילו היו אלה לא יותר מאשר מילים חסרות משמעות.
וויליאם בהה בו כמה שניות בלי תזוזה. "אני מצטער." הוא אמר לבסוף.
"זו לא אשמתך." דניאל ענה בשקט, קולו אפל ומסתורי.
וויליאם פשוט חיבק אותו בשקט. דניאל לא התנגד.
וויליאם הרים את מבטו אל דניאל, עיניהם נפגשות וחמימות מתפשטת בגופם בעודם צמודים בארון הקטן והחשוך.
בלי לשים לב, הם התקרבו אף יותר, והתנשקו. עיניו של וויליאם נפקחו בפחד והוא ניסה להתרחק, אבל דניאל רכן אליו ונישק אותו בשנית, שניהם מחוצים זה אל זה בחלל הצר.
"דינאל!" מלמל וויליאם בקול גבוה ולחוץ "א-אני לא מכיר את הצד הזה בך, מ-מה-"
"תשתוק כבר, חנון." גיחך דניאל ונישק אותו שוב. הנשיקה הרגיעה את וויליאם ישירות, כמו סם.
הצלצול נשמע ברקע, אבל זה לא היה משנה. וויליאם ודניאל מצאו דבר מה אחר להתעסק בו, בעולם הפרטי שלהם.
"אני אוהב אותך כבר הרבה זמן." מלמל דניאל לאוזנו של וויליאם. "סוף סוף…"
"היית צריך לומר את זה קודם." מלמל וויליאם בשקט.
ביום הבא דניאל לא הגיע לבית הספר.
גם בשאר השבוע הוא לא חזר.
חודש עבר והוא לא חזר, ו-וויליאם לא יכול היה להפסיק לדאוג.
"דניאל לא חוזר." אמרה המורה לאחר כחודש. בחודש האחרון היא נראתה מתוחה ועייפה, ואיש לא ידע למה.
"למה?" שאל וויליאם בדאגה. המורה הביטה בו ואמרה-