היומן האחרון- יום 1

זה עצוב לחשוב על זה שאני לא אתחיל את התיכון כמו כל נערה בגילי שכל החיים חולמת על שנות התיכון הקסומות, על החבר החתיך שכולן יתלהבו ממנו, להתלבש הכי יפה, לרכוש יותר חברים ויותר תשומת לב וכמובן איבוד הבתולין. החיים שכל אחת חולמת עליהן מתחיל אצל כולן עוד כמה חודשים בודדים, רק לא אצלי..
הסרטן התגלה בתקופה ממש מאוחרת, בתקופה ששום תרופה כבר לא תעזור אז החלטתי במקום לאבד את השיער השטני החלק והבוהק שלי אני לא אקח את התרופות הנחוצות. על כל מקרה הציבו לי עוד חודש לחיות ואם יש משהו שאני דואגת לו זה להיראות טוב לפחות בחודש הזה.
לקבל את המוות היה החלק הקשה בסיפור. שעות על גבי שעות שכבתי בבית החולים בחדר השורר שקט של מוות ובכיתי וכך בכו איתי הורי אחותי וקרובי המשפחה כולל את האלו בחול שכל היום היו על הקו ובכו איתנו.
בשלב הבא קיבלתי את המוות מהצד חיובי יותר וזה הגורל שלי. ההורים שלי לא כלכך קיבלו את זה אבל אני החלטתי שבחודש הבא אעשה הכל כדי להנות.
ההורים שלי קצת מגזימים עם הדאגה אולי זה הימים האחרונים בחיי אבל יש לי אחות קטנה שגם לה צריך לדאוג, כל דקה פנויה שיש לי אני איתם. אתמול קיבלתי מצלמה שמדפיסה תמונות, הם קנו לי אותה כדי לתעד את הרגעים האחרונים שישאר להם משהו ממני מלבד זכרונות. אוקי את התמונות הראשונות כמובן עשיתי איתם כתבתי עליהם הקדשה והחבאתי בקופסא מיוחדת שהכנתי, כאן אני יאסוף מתנות קטנות להורים לחברים ולאחותי שיקבלו אותן לאחר מותי כמובן האחות אליזבת תעביר להן אותן, זאת תהיה הבקשה האחרונה שלי ממנה.