היומן האחרון- יום 2
אחרי ידוע המשפחה לגבי ההודעה הדי מצערת ואחרי ששבוע אני משקרת לחברות הכי טובות שלי שסתם חטפתי איזו שפעת הגיע השלב השני, לספר להן את האמת. כינסתי את כולן אצלי בחדר בבית החולים כמובן אחרי שיכנועים רבים לאפשר לי להכניס יותר מ3 חברות. הן ישבו מולי מודעות שמשהו לא בסדר מתרחש כאן, אפשר היה להרגיש את המתח באוויר. התסכלתי עליהן עם חיוך ובעיניי עמדו דמעות, פתאום כל התקופה איתן עברה לי כמו סרט מול העיניים והמודעות שזה יגמר בקרוב גרמה לי לצביטה לא קטנה בלב.
"אז ככה.." התחלתי לדבר מחזיקה בידיי הרועדות בובת קיטי קטנה "זאת לא שפעת" לא הצלחתי לדבר והדמעות חנקו אותי. בחנתי אותן וראיתי שחלקן מודאגות ולחלקן גם יש דמעות "זה.. זה סרטן" לקחתי נשימה ארוכה וסיימתי את המשפט מתקשה להאמין לעצמי. בהתחלה כולן ישבו בהלם מולי ולא הגיבו לאחר כמה שניות כשחיוך של מבוכה עלה על פניי הן קמו בבכי וחיבקו אותי, אני כל כך אוהבת אותן.. אני נשבעת.
"איך? איך לא סיפרת" "את כזאת סתומה" "אנחנו תמיד נהיה כאן בשבילך" הן אמרו בקול אחת אחת, חייכתי אליהן לא אומרת כלום רק משתדלת לא לבכות עוד פעם.
לאחר חצי שעה של ניחומים הזמנו פיצה מהפיצריה בקומה הראשונה של בית החולים ונהננו לנו. השקט שלפני הסערה היה בחדר הרגשתי את כל העיניים עלי, ידעתי שיש להן כל כך הרבה שאלות אבל לא נעים להן לשאול. "ג'ס.." קארין שברה את השתיקה והתבוננה בי במבט שבור, הרי אותה אני מכירה יותר מכולן היא יודעת עלי הכל, מה אני בלעדיה? היא קמה אלי כשדמעות זולגות במורד הפנים העדינות שלה. היא חיבקה אותי בחוזקה ונתנה לי להרגיש את אהבתה "כ..כמה זמן נשאר.." היא אמרה בגמגום ובחוסר בטחון ממשיכה להתחבא מהמציאות בידיי "חודש" מלמלתי בשקט מתחילה לבכות איתה, נשברת פעם נוספת.
תגובות (1)
יפה… יפה מדי. זה סיפור מרגש ויפה והכתיבה שלך טובה מאוד :)