היומן הכתום של טל – פרק 13

"לידור?! מה אתה עושה כאן?!" שאלתי בעצבים.
אחת הדמויות המוכרות שראיתי קודם הייתה לידור! למולו ישבה נערה שהכרתי רק במראה. היא מאחת הכיתות המקבילות, זה בטוח!
"לידור! למה אתה לא עונה לי?!" שאלתי בעצבים. שוב.
"מה את רוצה?" שאל בעודו ממשיך ללגום מהלימונדה שלו, "אני מת על המקום הזה! אז לקחתי את שרוני שלי לכאן" אמר וחייך לילדה, שמסתבר ששמה שרון. היא הסמיקה והחזירה לו חיוך מלאכי.
"כן בטח…" סיננתי. לידור שלח לי מבט רצחני.
"טוב, את מפריעה לנו טל!" הוא סינן.
"אין בעיה.." חייכתי. בעטתי ברגלו הקרובה אליי. "איי!" הוא צווח.
"תהנו!" חייכתי ושבתי לשולחן שלי.
"הכל בסדר שם?" שאל עומר. "מה?" שאלתי, מבולבלת.
"כן, ראיתי שקצת רבת עם הבחור הזה" אמר עומר וסימן בראשו לכיוונו של לידור, המתייפח מכאבים.
'בסוף השתלם החוג כדורגל' הרהרתי לעצמי, 'אין פלא שזרקו אותי משם… עם בעיטות כאלה הכדור כבר ממזמן…' -"טל?" שאל עומר. שמתי לב שהוא העיר אותי מהמחשבה הטיפשית הזו שלי על הכדורגל בזמן שחייכתי לעצמי חיוך דבילי לחלוטין…
"מה?" שאלתי מבולבלת.
בדיוק המלצר הביא לנו את הארוחה שלנו.
לי פסטה ברוטב שמנת ופטריות (יאמי) ולעומר משולש פיצה ענקי עם זיתים ותירס.
"נו?" חייך עומר "אז מי זה הבחור הזה?" שאל ולקח ביס ענקי מהפיצה שלו.
"סתם אחד… איזה קרצייה שלומד איתי בכיתה. אני שונאת אותו…"
"דווקא נראה נחמד…" אמר והעיף מבט אחורה. –"היי! אתה איתי או איתו?" חייכתי וזללתי כף גדושה של פסטה עם רוטב.
"איתך, איתך…" חייך.
כשסיימנו שילמנו (חצי חצי, התעקשתי…) ונסענו.
לאן? לא היה לי מושג…
הוא נעצר ליד הפארק הגדול שבשכונה שלנו. תמיד אהבתי ללכת לפארק הזה.
הוא פתח לי את הדלת וגרר אותי (בצורה דיי ילדותית, אבל מצחיקה) לעבר המגלשה הצהובה (שעד גיל עשר סרבתי לעלות עליה, כי היא דיי גבוהה….)
"נו בואי" הוא חייך אליי ועלינו על המדרגות ל למגלשה.
"אתה באמת הולך להתגלש עכשיו?" גיחכתי. –"אהה…. כן! למה לא?" הוא חייך והתיישב על הקצה של המגלשה.
צחקתי. "אתה תמיד ילדותי ככה?" שאלתי.
"למה לא?" הוא צחק. "נו! בואי!" הוא חייך ותפס בידי. –"לא! לא עומר!" צעקתי-צחקתי.
"נו! קדימה!" הוא חייך. "אין שום סיכוי שבעולם שאני מתגלשת על המגלשה הזאת!" אמרתי ומתחתי חיוך דבילי.
"נחייה ונראה…" הוא חייך חיוך ערמומי ותפס אותי ממותניי. "היי!" צעקתי. הוא משך אותי עליו ודחף.
התחלתי להתגלש אבל תפסתי בדופן של המגלשה. עומר התיישב על ברכיו.
"את רואה?" הוא שאל אותי וחייך. "חכה ונראה.." צחקתי ומשכתי אותו.
הוא ניסה להיאחז במותניי אבל החלקנו אחד על השנייה.
נפלנו על הדשא שהיה רטוב מעט. הוא נשען מעליי. "אמרתי לך?" שאל אותי וחייך.
"אוי באמת…" מחיתי. הוא עזר לי לקום.
הלכתנו סביב הפארק. אחר כך, הספקנו לעלות עוד כמה פעמים על המגלשה. צילמנו אחד את השנייה בתמונות מצחיקות בפלאפונים שלנו.
יצא בסוף אחלה דייט.
הפאלפון שלי צפצף. הודה מאמא. היא מודאגת.
"עומר, אני חייבת לזוז, אמא שלי לחוצה" חייכתי.
"אני אלווה אותך" הוא חייך.
הלכנו עד הבית שלי (שהיה קרוב), מחזיקים ידיים וצוחקים על הסרט שפספסנו, ועל השטויות בפארק.
"היה כיף! אני בחיים לא אשכח את הדייט המוזר הזה" צחקתי.
"גם אני לא, זה בטוח!" הוא חייך.
"רוצה מחר ללכת לקאנטרי?" שאלתי, ספונטני.
"בטח! למה לא?" הוא חייך, "אני אאסוף אותך מכאן".
"אז קבענו!" אמרתי.
"לילה טוב" הוא אמר והצמיד לי נשיקה עדינה על השפתיים.
החזרתי לו נשיקה וחיבקתי אותו.
כשנכנסתי הביתה אמא ישבה בספה, ראתה את הקומדיה הרומנטית שלה.
"איך היה טלטל?" היא שאלה. "היה כיף! אספר לך בבוקר, אני גמורה!" אמרתי ועליתי למעלה, מדלקת על כל שתי מדרגות.
"איזה דייט מוזר…" חייכתי.