הייתי פעם- פרק 2

אני שוכבת ומביטה בתקרה, רחמים עצמיים תוקפים אותי. נקודות שחורות נוספות לעולם. אני רואה אותם. אולי מחוסר שינה. אולי מחוסר אוכל, ואולי מחוסר דם. אבל מה שאני יודעת שבסוף זה יגמר, בסוף אני יגיע אל אהוד. אני קמה מהמיטה באפיסת כוחות. אני מתקרבת למראה, הבבואה שלי משתקפת. בעבר אהבתי להסתכל במראה. זה היה מחזה יפה. אך היום היופי הזה לא שווה בלי אהוד. צלליות שחורות נראות מתחת עניי, שערי פרוע וקשור, לחיי סמוקות, ועניי אדומות, השפתיים המלאות קפוצות כדי לשמור את הבכי. אין בעולם מישהוא שיאהב אותי. אני חושבת. והבכי יוצא ממני. בין טישטוש הדמעות אני רואה את הפאלפון שלי. הוא מכובה. נהגתי לכבות אותו כשנפגשתי עם אהוד, כי רציתי רק את אהוד ושאיש לא יוכל להפריע לנו. אני לוקחת את הפאלפון בעצב ומדליקה אותו. מנסה לשרוף את הזמן עד שאני אפגש עם אהוד. אני משאירה את הפאלפון להידלק ולבינתיים לוקחת את הסכין וחותכת שוב. הכאב מפלח אותי, אבל הלב יותר כואב. אני נגשת לפאלפון ופותחת את הוואטצאפ רוני שלחה לי הודעה בפרטי, אז אני פותחת. "היי יפה שלי אני חולעליך!! תודה על היום הולדת המדהימה!! היה לי כיף תודה שארגנת.. אין עליך!!" אני נועלת את הפאלפון ונשכבת על המיטה. גם שמביאים לי אהבה, זה עם עוד אנשים. אין אהוד. אין אהבה. אין שומר סוד. אין חיים. ואני בוכה ובוכה. אני לוכחת סכין וחותכת, אני חותכת חתכים רבים עשרים ושתיים עד שאני מתעלפת.
————————–
כשאני קמה אני רואה רופא רוכן מעלי. תווי פניו צעירים. "בוקר טוב" הוא מחייך וממהר לסדר את הצינוריות. אני נזכרת למה אני פה ודמעות מציפות אותי. אני רואה שפרקי ידיי הפצועים מכוסים בתחבושות. וביידי השניה מכוברות שתי צינוריות. הרופא הלך ואני בוחנת למה הצינוריות מכוברות. האחת לנוזל שקוף. ואילו השניה, לדם. התמונות רצות לנגד עניי. הנערים, אהוד המגן, אני בורחת, מחכה, אהוד מוטל, אני בוכה, בוכה.אני רוצה להגיע אליו אבל הופאים עוצרים בעדי. אני מביטה סביבי על החדר אמא יושבת על כיסא ומחייכת אלי. הקירות וורודים ופרפרים מעופפים עליהם. הכל ורוד ויפה. חוץ מני. אני בוכה. אמא מתקרוות. "רוצה לדבר?" אני מנידה בראשי. אני לא רוצה לדבר. אני חושבת. אני רוצה לא להיות.אמא מתיישבת בחזרה בכיסא והרופא שטיפל בי קודם נכנס, עכשיו אני מביטה בו שוב, ובוחנת אותו.