הייתי פעם- פרק 5

"אני רוצה פיצה." אני זורקת לאמא היא מחייכת ויוצאת עם אבי. האח מקמט את מצחו "מה קרה התהפכת?" אני מחייכת בקושי רב, אבל מחייכת. "הבנתי שיש עוד אנשים טובים בעולם" אני רוצה להוסיף, שאף לא אחד יכול להיות טוב כמו אהוד, אבל אני שותקת ומבליעה אנקת בכי. אני דומעת בליבי. כל כך כואב לי, הגעגועים עוטפים אותי ורוצים לגרום לזרם דמעות לזלוג, אבל אני נאבקת בו בשביל אהוד, בשביל לפגוש את אהוד. אמא חוזרת וביידה מגש פיצה. אני פורצת בצחוק צבוע. "אני לא יוכל לאכול הכל" אני נוטלת משולש ונוגסת בקושי. הטעם של הפיצה כטעם חול. אני מכריחה את עצמי לאכול עוד. אמא מחייכת וכשאני מסיימת את המשולש היא מגישה לי עוד אחד. אני שמה לב שתיאה האח ואבא יצאו. ורק אמא נשארה איתי. כשאני מסיימת את המשולש השני אמא מגישה לי עוד אחד ואני מסרבת. היא מתיישבת משתעלת ומדברת. "מה קרה?" זה הרגע, אני חושבת. הרגע לחיות. אם עכשיו אני אציג טוב אולי אני אשתחרר מהבית חולים. אני נושמת עמוק ומוחקת ממוחי את תמונתו של אהוד בכח. "סתם.. היה מישהו.. רגע של חולשה.. והבנתי שהכל טוב." אני מנסה לחיך. השפתיים מתעבתות בקושי אך לבסוף מצליחות. "אוי מאיה… את יודעת שהכל יהיה טוב יש עוד הרבה כאלה בעולם והוא לא היחיד." אני מחייכת, וממשיכה לשחק. "הייתי טיפשה אמא!!" אני מפסיקה כדי לנשום, ולעזור למשחק להיראות אמין. "ניסיתי להתאבד סתם בגלל איזה אחד.. את צודקת יש עוד הרבה." אני מנגבת דמעה שלא היה קשה לי להוריד. אמא מחבקת אותי ומחייכת. "לפחות את מבינה שהיית טיפשה" אמא מגחכת. וגם אני מאלצת את עצמי לגחך. אבל בטוח תוכי בוכה עליו, בוכה על דמו שנשפך אולי בגללי. אולי יכולתי לעצור אותם ושהוא יחייה. ואני לא אהיה. אבל אי אפשר להזיז את הזמן אני בוכה בלב, כי הוא נקרע, ונשבר, הוא מנופץ.