הייתי פעם-פרק 6

קשה לי. כואב לי בלב. אני צבועה. סוף סוף אני משתחררת. אני יוכל להתקרב לאהוד. אני כל כך מתגעגעת, שהלב שלי מנופץ. הוא בוכה וזועק. ואני יודעת, אני יודעת שכשיהיה לי סכין ביד… אני צובעת את פני בגוון עליז. האח מביט בי ומגיש לי את הפאלפון שלי. "הוא מוטען" כשאני יוצאת מדלתות הבית חולים אני נושמת עמוק את האוויר הצח. עכשיו יום שני עבר שבוע מאז שאהוד…אני בולעת בכי ונושמת עמוק את האוויר הצח. אני מחליקה את הפאלפון לכיס, ונכנסת לאוטו. אמא מפטפטת ואני לא כל כך עוקבת מחשבותי נודדות לאותו יום ראשון, וליבי כואב שוב, הוא נשבר מליוני פעמים בשבוע האחרון. בכל פעם זה כאב חד ומפלח שקורע אותי לשניים. אני מחכה כבר בציפייה להגיע לחדרי. ולחתוך. אני מהנהנת לאמא בפעמים שהטון שלה יורד. כשאימי חונה אני פותחת את הדלת ורצה לחדרי. אני מסתכלת והוא מסודר- המצעים כובסו. הבגדים שהיו על הריצפה קופלו והוכנסו לארון. "תודה אמא." אני מאלצת את עצמי. וסוף סוף סוגרת את הדלת ונשכבת על המיטה. אני מכסה את ראשי ובוכה. אני בוכה ומוציאה את כל השבוע האחרון. ובוכה, אני בוכה עד שאני לא יכולה לנשום. אני נאנחת. ובוכה. אני מתגעגעת אליו. אני סורקת את החדר בזריזות. וקולטת את המובייל. אני נגשת אליו וחותכת. הכאב מפלך אותי, אבל הוא גורם לי אושר. אז אני חותכת שוב. הדם זולג. אני מנגבת את המובייל בטישו. ולובשת חולצה ארוכה שמכסה את החתכים.