הייתי פעם-פרק 7

אני מתאפרת, לכסות את הבכי. עניי אדומות והמים לא עוזרים, אז אני שמה משקפיי שמש. אני לובשת כפכפים ומביטה בבבואתי. היא משתקפת אלי. היא כל כך צבועה.חסרת טעם. עדינה ורגועה. כאילו לא עבר עליה כלום בחיים. אני לוקחת את הפאלפון ובלי הביט בכלל בצג יוצאת מהחדר. אני אומרת שלום לאמא ויוצאת. אני הולכת לטייל, רחוק מהבית. מחשבותי מתרוצצות, ואני מנסה לא לסטות לאהוד. אני פותחת את הפאלפון כדי להעביר מחשבות רעות. הוואטצאפ מלא אז אני מתיישבת על ספסל. ופותחת. רוב ההודעות כגון: "איפה את???" "לא רואים אותך.. ממצב?" אבל רק הודעה אחת ממספר לא מזוהה לכדה את מבטי. "היי, זה האח שטיפל בך… מקווה שאת מרגישה יותר טוב" אני מסתכלת בתמונת פרופיל שלו. הוא ולגבו טרמיל גדול. ומאחוריו נוף עוצר נשימה. "תודה" אני שולחת בחזרה. אני מדליקה שירים ותוחבת את האוזנייות לאוזני.
Well you only need the light when it's burning low
Only miss the sun when it starts to snow
Only know you love her when you let her go. אני חושבת על המשמעות. השיר נכון לגבי. מעולם לא ידעתי עד כמה אהוד חשוב לי, עד שהוא הלך. אני בוכה, ומחבקת את רגלי כשהשיר ממשיך להתנגן. אני זוכרת ששמעתי אותו עם אהוד פעם. אני זוכרת שגם אז אהבתי אותו. אהבתי אותו מאוד. אבל לא ידעתי עד כמה. אני בוכה. ומודה על כך ששמתי איפור עמיד במים. אני ממשיכה לבכות. הפאלפון רוטט ואני כמעט שמחה שתיהיה לי הסחת דעת. זה מהאח "בכיף, ראיתי עליך.. את לא באמת התגברת עליו. אני לא יודע מה קרה לך איתו. אבל אני יודע שלא סתם נפרדתם. אני הייתי לפני שנה בסרט דומה… קשה לי לספר את זה.. אבל אני רואה שאת גמורה. הייתה לי חברה. אהבנו עד מעל השמים. ואז, ואז היא חלתה. קרה לה דבר נורא. היא חלתה בסרטן. למדתי על המחלה הרבה, הרבה. ניסיתי לעזור התחלתי ללמוד רפואה בשבילה! אבל יום אחד לקח אותי החבר הכי טוב שלי, ויצאנו לסיבוב. הוא היה נראה עצוב. שאלתי אותו מה קרה? והוא סיפר לי בעדינות… ברחתי מהעולם. הסתגרתי בחדרי, גם אני חשבתי על להתאבד. אז תדעי אני מבין אותך…" אני מביטה בתדהמה במסך. שולחת סמיילי עצוב. והוא מקליד.